מאגר סיפורי מורשת

"אני, סימה זינגר, נולדתי בלטביה בשנת 1946 למשפחת גורובוי"

"נו.. נו… סבתא ספרי לי עוד!  איך נראתה ילדותך?"

חייכה סבתא ואמרה: נו, אם את רוצה לדעת:

לפני שנולדתי, בשנת 1941 התחילה מלחמת העולם השנייה, המשפחה שלי: אמא, אבא, סבתא-אמא של אבא שלי ואחותי בת השש ברחו מלטביה כי הצבא הנאצי התקרב לעיר והמשיכו את הבריחה שלהם עד סיביר. בסיביר אבא התגייס לצבא האדום ונלחם נגד הנאצים במשך שלוש וחצי שנים. וב-1945 אבא חזר הביתה. בתשיעי למאי –יום הניצחון, אבא קרא לתאריך זה יום הולדתו השני. שנה אחרי אני נולדתי.

את ילדותי אני זוכרת מגיל חמש, גדלתי במשפחה יהודית אמידה, מגיל קטן ידעתי שאני יהודייה ולכן שאלתי פעם את אימי: "אמא, האם  גם החתולה שלנו יהודייה?".

לאימי קראו חיה ולאבי חונה, הוא פרנס את המשפחה. היו לי 2 סבתות: לאמא של אבא שלי קראו ריבה ולאמא של אמא שלי קראו ציבייה, את סביי לא הכרתי.

אני עם סבתי

כל קיץ היינו יוצאים לנפוש עם כל המשפחה: אמא, אבא, אחותי הגדולה והמטפלת.  החודשים בהם יצאנו לנופש היו הכי טובים והכי זכורים לי כי נסענו למקום של יער אורנים ואגם יפה.

למדתי 11 שנה בבית ספר ו-7 שנים מתוכם גם למדתי פסנתר. גמרתי לימודים גבוהים בביולוגיה ושסיימתי ללמוד, התחלתי לעבוד במקצוע.

"ואוו!  הופתעתי מאוד", חייכה סבתא והמשיכה לספר:

את בעלי, סבא שלך הכרתי דרך חברים של אחותי, הוא היה גבוה ויפה תואר. יצאנו יחד במשך שנה ואז החלטנו להתחתן.

החתונה הייתה בריגה, באולם חתונות. את הטקס עשינו 3 פעמים: פעם ראשונה היה טקס ממשלתי ובו קיבלנו חותמות בתעודות זהות, שהעיד שאנחנו זוג נשוי, משם חזרנו הביתה לטקס השני, טקס יהודי עם חופה, ובו קיבלנו כתובה מהרב,

ובטקס השלישי בערב, הייתה מסיבה באולם.

החתונה שלי ושל אהרון בעלי

שנתיים אחרי הנישואים, ב-1970 נולדה ביתי הראשונה: צביה. כשהיא הייתה בת שנה, עלינו לארץ.

אני, אהרון וצבייה

החיים בארץ

בארץ היינו 5 חודשים באולפן ללימוד עברית, ומשם עברנו לראשון לציון, אחרי כמה חודשים התחלתי לעבוד בתור ביולוגית במכון הוולקני, שם עבדתי על הנושא: העברת הווירוסים על ידי החרקים, רוב האנשים שעבדתי איתם בקשר איתי עד היום. בעלי עבד כמורה לנהיגה.

ב-1973 עם פרוץ מלחמת יום כיפורים, אהרון (סבא שלך) גויס לצבא ל- 6 חודשים.

ושנתיים אחרי זה, מתי (הילד השני שלי), נולד בשנת  1975.

בעלי אהרון נפטר ב 1980.מאז אני המשכתי לגדל את ילדי לבד. השתדלתי להיות בשבילם אמא ואבא. כי האמנתי שהחיים לא נעצרים.

הילדים הימשכו ללמוד ולגדול, לשרת בצבא , ולהמשיך ללמוד באקדמיה. ובבוא הזמן, צבייה (הבת הבכורה)  שהיא פיזיותרפיסטית התחתנה ומספר שנים אחריה מתי (הבן שלי) התחתן. ונולדו לי נכדים:

מתן, ואופיר, (הבנים של צבייה) ואחר כך נולדו גילי, והדרי (הבנות של מתי).

כיום אני מתגוררת בגפי בראשון לציון ליד ילדיי ומשפחותיהם. בסופי שבוע ובחגים אנו מקפידים להיפגש. קיים קשר קרוב בינינו.

הזוית האישית

סבתא סימה: אני היית רוצה להגיד שמאוד נהנתי להיות איתך ולספר לך ולהיזכר בדברים שמזמן שכחתי. במיוחד אני רוצה להודות למורה אורית על יחס חם ומקצועיות. ולמנהלת לילך על הפרויקט המדהים הזה. הנכדה הדר: נהנתי מאוד מהתכנית. שמחתי שסבתא הגיעה לבית הספר ולפגוש אותה יותר ממה שבדרך כלל. למדתי עליה דברים חדשים שאלמלא התכנית, לא הייתי יודעת. תודה לסבתי שהגיעה כל בוקר בימי ראשון להיות איתי וללמד אותי על עברה.