מאגר סיפורי מורשת

סבתא עירית שטקלמכר לבחת ליפשיץ, משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתה אלה ומספרת לה על סבתא רבתא שלה נירה.

סבתא רבתא שלי נירה בצעירותה עם סבתי עירית התינוקת, יושבת עליה.

סבתא עירית מספרת:

מאז שאמי היתה צעירה היא ידעה שהיא רוצה להיות פסנתרנית.

והיא למדה, והיא הייתה צריכה להתאמן. בעין חרוד היו כמה פסנתרים: כמה בגנים, במבנים, אך הפסנתר הכי טוב, פסנתר כנף, עמד בחדר האוכל, כיוון שכאשר עשו הופעה, שיהיה פסנתר טוב. אך כדי להתאמן עליו היה צריך או לקום לפנות בוקר, או לחכות עד מאוחר בלילה שכולם ילכו, בגלל שהיו שם אסיפות, ערבי ריקודים, ואכלו שם כל היום, כך שמי שרצה להתאמן על פסנתר טוב, היה חייב לחכות שחדר האוכל יתרוקן. זה היה בדרך כלל בערך משתיים בלילה עד שש לפנות בוקר, עד שכל עורכי השולחנות יגיעו. היא הייתה מתעוררת בארבע לפנות בוקר להתאמן שעתיים לפחות.

אבא שלי, שהיה אז בשדה נחום עם קבוצה של נוטרים שמתאמנים להיות חיילים, היו עושים הסעות בלילות, עושים "פלוגות לילה". מפעם לפעם הם עברו בעין חרוד ונכנסו לחדר האוכל, במחשבה שישיגו קצת תה. הם היו נכנסים, ורואים בחורה צעירה ויפה יושבת ליד פסנתר ומנגנת בחושך. הם היו יושבים ומקשיבים למנגינותיה היפות, והיא התיידדה איתם והם התידדו איתה וכך אבי הכיר את אמי. אבי הבין מהי משמעות המוסיקה עבורה, הוא הבין  זאת כשהיא התעוררה אפילו בארבע בבוקר כדי לנגן ולטפח את נגינתה.

היו איתו עוד חיילים מן העולם: מרוסיה, אוסטרליה, והם ידעו להעריך את  הנגינה שלה, והם 'חזו' לה בסתר עתיד בין לאומי, שהיא תגיע לכל מיני מקומות בעולם. היום מכירים את הלחן שלה בכל העולם, אך בעקבות שהיא הפכה לנכה, היא נאלצה באמת להפסיק לנגן ולהפנות את תשומת ליבה לכתיבת לחנים ולא לביצועם.

על מלחמה, הבטחה, וסיכה במתנה

הסיכה הזו שאבי נתן לאמי, לפני שהתחתנו, כשאבא שלי היה בחיל הים הבריטי הוא הבטיח לאמי שיתחתנו כשיחזור מהמלחמה (מלחמת העולם השנייה). וכשהוא הגיע באמת,הוא הגיע עני גמור מהמלחמה. חייל עלוב ועני. הוא נורא רצה לעשות לה משהו, לכן הוא הכין לה את הסיכה הזו, אף על פי שהוא לא הבין דבר במוסיקה: 'בימול' אחד הפוך, ו'מפתח הסול' לא מקיף את 'הסול'.

שונים אחד מהשני, כולם חשבו שהנישואים האלו לא יצליחו היא הייתה אמנית והוא היה איכר. חייל ואיכר. אך בכל זאת הוא מאוד כיבד את העניין הזה של האומנות שלה, מוסיקה, והסיכה הזו בשבילי היא הדבר הזה, ההוכחה הזו, שגם בנאדם שלא מכיר, יודע ואוהב תחום מסוים, יכול להעריך את התחום הזה כי מי שהוא אוהב אוהב את התחום. בעצם, אבי לא הקשיב כלל למוסיקה, לא למוסיקה קלאסית, לא ים תיכונית הוא לא הקשיב לשום סגנון מוסיקלי, אבל הוא ידע מה זה בשבילה, והסיכה הזו היא  ביטוי של הידיעה הזו, של הידיעה מה זה בשביל אמי.

ה'סיכה במתנה' שסבא אברהם נתן לסבתא נירה

סבא אברהם "נוטר"

הזוית האישית

אלה: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא, הכל מאוד עניין אותי, ולא משנה כמה שאלות היו בראיונות, תמיד עלו לי לראש עוד שאלות ועוד שאלות. יכולתי לשבת ליד סבתא שעות ולשמוע אותה מספרת לי את הסיפורים…