מאגר סיפורי מורשת

סיור לירושלים של סבא וסבתא

הכל התחיל בשנת 2006, כשסבא ואדים וסבתא ולנטינה התגעגעו מאוד למשפחתם שהתגוררה בארץ ישראל. הם עזבו הכל: את ביתם, חברים, קרובים, חיות, עבודה, והחליטו לעלות לארץ ישראל.

במוסקבה היה קר מאוד 30- מעלות, וסבא וסבתא, כמו כל תושבי רוסיה, לבשו פרווה חמימה. כאשר הם נחתו בארץ ישראל ויצאו מהמטוס גילו שבחוץ אנשים הולכים בחולצות קצרות ושורט ורק הם היו לבושים במעילי פרווה.

סבתא וסבא מספרים:

המקום הראשון בו סיירנו כשהגענו לישראל היה סיור לירושלים. אנחנו התפעלנו מיופייה  של העיר הזאת  ובמיוחד מהאנשים הטובים והחמימים  שהיו מוכנים לעזור בכל מצב ובכל הזדמנות, גם כשלא הבינו אותנו בשל קשיי השפה. לפעמים היו מחזיקים אותנו ביד ומובילים אותנו למקום אליו היינו צריכים להגיע.

הגענו לשוק בירושלים והיינו מופתעים מהשפע של המצרכים: פירות וירקות זוהרים ויפים, כשבארץ מוצאנו לא היה מכל הטוב הזה. הסקנו מסקנה: אנשים בישראל יודעים להינות! כך החלה אהבתנו לארץ ישראל.

הם מצאנו דירה בשכר דירה, במעלה אדומים. זאת עיר קטנה לא רחוק מירושלים. נרשמנו לאולפן כדי ללמוד עברית.

האולפן היה רחוק מביתנו, בעיר ירושלים. כל בוקר היינו  צריכים לעלות לירושלים. היה גם קשה להבין את השפה. התחלנו ללמוד באולפן לעולים חדשים. והרבה פעמים לא הבנו כלום, כי המורה דיברה רק עברית והיינו צריכים לנחש למה היא מתכוונת.

לאחר שנה אחת עזבנו את האולפן, מכיוון שביתנו הגדולה חלתה במחלה קשה… היא ילדה  לנו עוד נכדה, אבל לצערנו נפטרה. שימחת חיינו נשארה אתנו ולה קראנו  – מאיה. כשמאיה הייתה בת  שנה ביתנו הקטנה עזבה את הארץ ועברה עם משפחתה לארצות הברית. לאחר שנתיים עזבנו את מעלה אדומים ועברנו לאשקלון.

גלגולו של חפץ

בהיכנסכם לביתם של סבי וסבתי, יתגלה לנגד עינכם שעון קיר, עשוי מעץ  ומתכת מלפני כשמונים שנים לערך. בעבר הוא היה שייך לסבא של ואדים. כאשר סבא של ואדים עבר דירה עם אשתו, חברו הטוב בחר לתת לו את השעון כמתנה לכבוד חנוכת בית. השעון בגלגוליו השונים עבר מיד ליד בירושה, כשלבסוף סבי קיבל את השעון מאביו.

מיותר לציין, כי השעון נשמר מכל פגע וקיבל את היחס המיוחד והכבוד הראוי לו. כשהמשפחה החליטה לעלות לישראל הם ארזו  את השעון והניחו  אותו בארגז.

כנראה, שבדרך הארגז נפל והשעון נשבר. אירוע, אשר הטיל עצב על כולם, ובעיקר על סבי, אשר היה מחובר לשעון בכל מאודו. נכדים הציעו לו להציב את השעון על המדף בבית (למרות שהוא לא עובד), ובכך לשמור על  החפץ ועל הזיכרונות שקשורים אליו. רק סבא ואדים לא נרגע, לא נח לא זע וחיפש מומחה שיתקן את השעון העתיק.

בחיפושיו עבר ממעבדה למעבדה עד שמצא שען מדהים בשם יורי, שתיקן את השעון הישן, וכך שימח את סבי. היום כולנו יודעים מה השעה בזכות השעון העתיק שמונח על מדף בסלון של סבא וסבתא עד עצם היום הזה.

החגים הראשונים של סבתא ולנטינה

סבתא ולנטינה מספרת:

החג הראשון שחגגתי בארץ היה חג הפורים. בפעם הראשונה ראיתי עדלאידע והכל היה נראה מאד צבעוני ויפה. הלכנו עם הנכדה הקטנה שלנו אשר הייתה בת 3, כאשר ראתה בן אדם עם קביים מחופש לשד, נבהלה מאד ופחד תקף אותה, כך שהחלה לבכות ולצעוד בראש מורכן, תוך כדי שמלמלה לעצמה: "איך אפשר שחג כזה יפה יהפוך לנורא". כל מי שראה אותה בהילוכה המוזר צחק.

החג השני אליו נחשפנו, חג הפסח שבו הופתענו מהמנהגים השונים, כמו לאכול ראש דג ולאכול חסה. מנהגים להם לא היינו מודעים ורגילים, וכמו כן, לא ידענו מה המשמעות של אכילתם. לומר את האמת, לפתע מאכלים אותם היכרנו מחיי היומיום קיבלו טעם שונה, הרבה יותר מיוחד וטעים לחך, אולי בשל החג?

הזוית האישית

סיפורינו הרבים שסיפרנו היום יעברו עוד במשפחתנו מדור לדור עוד שנים רבות.