מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סגירת מעגל – ׳נקמה׳

אני וסבתי עובדים על הסיפור
סבתא מיכל וסבא צביקה איתנו הנכדים
מסע לפולין של סבתי מיכל

שמי מיכל רידר. נולדתי בשנת 1954. אני מתגוררת בקריית מוצקין, אימא לשניים וסבתא לחמישה נכדים, ביניהם נועם המקסים שאני עימו בתכנית.

עבדתי במשך 38 שנים במערכת החינוך בתיכון קריית חיים בתפקידי מחנכת, רכזת ומנהלת. אני דור שני לשואה. אבי, בן ציון, ניצול מחנה ההשמדה והעבודה דכאו שבגרמניה ואמי אסתר התגלגלה במחנות עבודה בפולין. שניהם נפגשו במחנה עקורים באיטליה ונישאו שם. הם ניסו להגיע לארץ על אוניית המעפילים שנקראה ׳ברכה פולד׳. האונייה נתפסה על ידי האנגלים והם נשלחו למעצר בקפריסין. בסופו של דבר הגיעו לארץ בסרטיפיקט מיוחד. הם הועברו למחנה מעצר בעתלית ושוחררו כאשר האנגלים יצאו מהארץ.

סגירת מעגל: "נקמה"

אתחיל את סיפורי מסופו ומייד תבינו למה.שמי, כאמור, מיכל רידר לבית איזנברג בת לבן ציון ואסתר ז"ל. אני סבתא גאה לחמישה נכדים וביניהם נועם אותו אני מלווה בתכנית זו.  זהו סוף אופטימי לסיפור של שואה. אני דור שני לניצולי שואה. אבי נולד בעיר לוצק שבפולין. מרבית תושבי עירו נרצחו בידי הנאצים שכבשו את העיר בתוך הקרבנות נמנים אנשים גם ממשפחתו. הוא התגלגל למחנה ההשמדה והעבודה דכאו שבגרמניה ומשם שוחרר בידי בעלות הברית.

אמי, אסתר לבית צוקר, נולדה בעיר קזימיש דולנה על גדות נהר הויסלה שבפולין. כאשר פלשו וכבשו הגרמנים את פולין היא התגלגלה בין גיטאות ומחנות עבודה. מחנה העבודה ממנו שוחררה היה צנסטחובה.

בתום המלחמה שניהם, כל אחד בנפרד, שאפו להגיע לארץ ישראל, עליה חלמו. בדרך לא דרך, כל אחד מהם הגיע לעיר סנטה צ'אזרה שבדרום איטליה. שם הכירו ולאחר זמן קצר התחתנו.

הוריי ביום נישואיהם

תמונה 1

משם יצאו על גבי ספינת מעפילים בשם ׳ברכה פולד׳ לחופי הארץ אליה חלמו להגיע. בהגיע האונייה לקרבת חיפה נתפסה האונייה על ידי האנגלים, שהגלו את נוסעי האוניה למחנה ההסגר שבאי קפריסין.

כידוע, האנגלים לא התירו כניסה לארץ אלא על פי אישור שלהם שנקרא סרטיפיקט. מכיון שאמי הייתה כבר בהריון היא קודמה לראש התור (כדי לחסוך בסרטיפיקט לילד שעתיד להיולד), ונשלחה שוב למחנה הסגר, הפעם על אדמת ארץ ישראל – בעתלית. אבי הגיע אחריה. במחנה נולדה אחותי. הם שוחררו מן המעצר בתום המנדט האנגלי בארץ ישראל והקמת המדינה. מאז גרו בקרית חיים.

תמונה ראשונה של הוריי בארץ 

תמונה 2

גדלתי בקרית חיים ובבגרותי הפכתי למורה, מחנכת ומנהלת בתיכון. גדלתי בבית של ניצולי שואה על כל המשתמע מכך: דור שני "קלאסי". גדלתי על סיפורים לא פשוטים של השמדה אבל עם אופטימיות ושמחה. מה שליווה אותי בגדילתי היה לא לשכוח את העבר.

בשנת 2015 יצאתי ללוות מסע של תלמידי שכבה י"א לפולין. המסע היה לי מאד מאד קשה. הזכרונות הציפו.. גולת הכותרת של המסע אושוויץ מחנה המוות. לא ידעתי אם אצליח להתמודד, הייתי כבר שטופת דמעות. היינו אמורים להיכנס רגלית אל בירקנאו. מבעד לדמעותיי ראיתי כי יחד עימנו נמצאים גם עשרות חיילי צה"ל במדיהם, נושאים דגלי מדינה וצה"ל… הרגשתי התהפכה – הבכי שהיה של זכרונות מלאי צער הפך לבכי של התרגשות וגאווה. כאשר ערכנו טקס משותף עם חיילינו הרגשתי שסגרתי מעגל.

לא עוד! יש לנו צבא חזק ..לא עוד שואה, לא עוד השמדה! הרגשתי בשם משפחתי תחושה של נקמה של ניצחון.

הזוית האישית

נועם: היה לי ממש כייף לעשות את התכנית עם סבתא ולמדתי הרבה.

מיכל: היה מרגש לשתף את נועם בחוויותי ולעבוד איתו על הסיפור שלי.

מילון

בירקנאו
מחנה ההשמדה שבתוך אושוויץ שם הושמדו יותר ממיליון יהודים. המחנה על אדמת פולין. באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים, מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau) הוא זה שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו כמיליון ומאה אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כאשר ערכנו טקס משותף עם חיילינו הרגשתי שסגרתי מעגל, הרגשתי בשם משפחתי ניצחון“

הקשר הרב דורי