מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים בלוי, נולדתי בירושלים בבית חולים "ביקור חולים" בג' כסליו תש"ה. להוריי המאושרים שלמה ושרה הינדא גוטמן. משפחתנו מנתה שש נפשות ולכל אחד סיפור משל עצמו.

כשהייתי בת ארבע פרצה מלחמת השחרור. אבי החליט לשלוח אותי לבת דודתו רחל שרגא, שהתגוררה בתל אביב כי שם המלחמה לא הייתה מורגשת כל כך. אחי, יחיאל אפרים למד בישיבת "היכל התלמוד" שבתל אביב ולכן  נסענו יחד. הנסיעה מירושלים לתל אביב ארכה חמש שעות. כשהגענו לדודתי, אמר לי אחי שהוא יישאר לישון איתי, אני זוכרת שכאשר התעוררתי בבוקר לא ראיתי אותו, כי הוא יצא מוקדם לישיבה ומאד בכיתי.

חוץ ממני ומאחי, כל שאר בני המשפחה נשארו בירושלים תחת ההפגזות. אחי השלישי, אריה לייב, שהיה אז בן עשר יצא החוצה לשחק ואז פגעה בו פצצה, הוא ניפצע פגיעה פנימית שלא נראתה חיצונית על גופו. הוא לא רצה שאימי  תדע על פציעתו, כי היא הייתה מאוד חולה. אך, למרבה הצער, תוך מספר דקות אריה לייב החזיר את נשמתו לבוראה.

אח נוסף שלי, משה עקיבא, שהיה אז בן שבע. נפצע גם הוא מפצצה, אך, תודה לה' היו אלו פצעים חיצוניים. הוא קיבל טיפול טוב וב"ה ניצל.

בתקופת המלחמה הייתה לי גם אחות תינוקת, חנה שפירנצה שמה. אך היות ואימי חלתה מאוד ולא הייתה מסוגלת לטפל בה, חנה שפרינצה הועברה למעון שבו שהו תינוקות נוספים ושם טיפלו בהם. אבי היה מגיע אליה כל יום לבקרה ולדרוש בשלומה.

בכ"ב סיוון תש"ח אמי היקרה נפטרה לאחר מחלה ארוכה. מיד לאחר ה"שבעה" אבי הלך לבקר את אחותי התינוקת כהרגלו. ואז אמרו לו ששישים תינוקות נפטרו והיא ביניהם. אבי סרב להאמין, אך, הוא לא היה יכול לעשות כלום. רק לאחר שנים התפרסם בארץ סיפור חטיפת התינוקות, לפרשה קראו "פרשת ילדי תימן". משפחתי הבינה אז שזה מה שקרה לחנה שפרינצה.

לפני כחמש עשרה שנים אחי התקשר לערוץ שבע ברדיו וסיפר את הסיפור שקרה עם חנה שפרינצה שלנו. לאחר כמה ימים התקשרה אישה שסיפרה שהיא מאומצת והיא חשבה שאולי היא אחותו. הם נפגשו, אך, בפגישה התברר שהיא כלל לא נולדה באותה שנה. המשפחה שלנו התאכזבה.

אבי, שלמה, היה חסיד גור מאז שנולד וחיבב מאד חסידות זו. אבא שלי עבד כשען מגיל ארבע עשרה, מאז שהתייתם מאביו.

גרנו ברחוב גזר. בבית זה היה לנו חדר אחד מרכזי לשינה, שממנו נכנסים  לחדר שינה נוסף. השירותים והמטבח היו בחצר.

בשנות ילדותי הייתה תקופת הצנע. בתקופה זו האוכל היה במשורה. מוצרי החלב היו חלב ולבניה בצנצנות זכוכית גבוהות. את הצנצנות היינו שוטפים ומחזירים לחנות. היו לנו כפיות מיוחדות עם ידיות ארוכות כדי שנוכל להוציא את הלבן עד הטיפה האחרונה. ביצים, דגים ועוף נחשבו למצרכים מאד נדירים. במקום ביצים השתמשנו באבקת ביצים שהיו מערבבים עם מעט מים ומכינים ממנה חביתה. החג  שאהבתי במיוחד היה חג השבועות. בחג זה היה אבי מכין עוגת גבינה מיוחדת שהיה לה טעם גן-עדן.

בעקבות הנסיבות המשפחתיות לאבי לא נותרה ברירה אלא לרשום אותי למסגרת טיפולית ליום שלם. הייתי במעון לא דתי שם לימדו אותנו שיר: "מי יצילני מרעב? מי יאכילני לחם רב? למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה", היה זה שיר הקיבוצניקים המבטא את הרוח החילונית של התקופה.

את תקופת הגן אינני זוכרת. בבית הספר שיחקתי בחבל וכדור.

בהיותי בת שש וחצי הייתי בקייטנה שפעלה ביער בבני ברק. היו שם יתושים גדולים ורבים. נעקצתי בכל גופי והם הרסו לי את כל העור. כשאבי הגיע לבקר אותי הוא ראה אותי מלאה בעקיצות יתושים ועטופה בתחבושות כמו מומיה. הוא החליט להחזיר אותי מיד לירושלים למרות המצב הקשה שם.