מאגר סיפורי מורשת

שמי תמי, עליתי לארץ ישראל עם הוריי מפולין בשנת  1950, אחרי מלחמת העולם השנייה, בעת הקמת מדינת ישראל והייתי בת שנה.

בעת הגעתנו השתכנו במעברה בפרדס חנה. הסוכנות דאגה לתת לנו אוהל ומיטת סוכנות. באוהל גרנו סבתי מצד אמי, אבי אנוכי. שם גרנו באופן זמני מספר חודשים. היה מאד קשה, הקושי התבטא בחורף עפו האוהלים כך שנותרנו בקור ובצינה, אך  למזלנו הסתדרנו  בכך שעברנו לדירה בבת ים דירה עם קירות, תשתיות עם מים ..מים חמים שספקו לנו מקלחת חמה.

גדלתי בבית, כבת יחידה להוריי, דור שני לשואה. זוכרת אני, את הורי נוסעים בכול שנה לתל אביב להשתתף בטקס זיכרון לקורבנות השואה, כשיצאו מביתנו חשתי את העצבות שלוותה אותם, אך ששבו מטקס זה אורו פניהם, מאחר שפגשו מכרים שחיו עמם בקהילה בפולין. הם סיפרו לי על אודות המפגש עם מכריהם, ילדה קטנה, חשתי שאני חייבת להיות להם אוזן קשבת למרות שלא תמיד הבנתי עד תום את משמעות החוויה שהייתה להם. לטעמי, בהיותי בוגרת הבנתי כי הוריי ראו בי את האדם שיספר, שיתריע, שישמר את העבר, וייקנה למשפחתנו העתידית את התקווה, חיות, אהבה. זכור לי כי הוריי היו הורים מחבקים, ממנפים, מפנקים, דואגים ואוהבים מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר. זכיתי להורים נפלאים.

התחנכתי  בבית ספר יסודי "ראשונים" בבת ים. בכיתה למדתי עם 24 תלמידים, למדנו מקצועות על פי סווג מגדרי, הבנות למדו  מלאכה והבנים למדו נגרות. החינוך התבסס גם על ערכים שספגתי והטמעתי במיוחד בתנועת הנוער "הצופים". זו הייתה תקופה יפה עבורי, מאחר שערכנו פעילויות רבות "מגניבות", עשינו קומזייצ'ים ויצאנו לטיולים ברחבי הארץ פעילויות אילו תרמו רבות לכך שהכרנו נופים ומקומות חדשים בארץ דבר שסייע בידי לאהוב את הארץ,  הנני גאה ושמחה להיות חלק אינטגרלי מנוף ילדותי.

עברתי לפנימייה בירושלים כאשר הייתי בת 17 מכיוון ששם למדתי בקורס אחיות בבית החולים "ביקור חולים". זו הייתה תקופה מאד מעניינת ומאתגרת הרגשתי עצמאות מלאה ורחשתי הרבה יכולות רבות וידע כללי מקצועי. הייתה לי הרגשה טובה ושביעות רצון שאני מתחילה לעבור לתקופה ומקום שמאוד מאוד רציתי להגיע אליו.

שנה וחצי לאחר מכן עברתי לעבוד כאחות בבית החולים "אסף הרופא"  שבצריפין במחלקת נשים. זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת וחשובה עבורי מאחר שלא רק עסקתי בטיפול רפואי, אלא הייתי מדריכה את הנשים ומקנה להם ידע בתחום. תפקיד זה היווה עבורי סיפוק, וידעתי שהמקום שהגעתי אליו ושאפתי אליו והגשים את חלומי להיות אחות.

לאחר כ- ארבע שנים הכרתי את בעלי אורי, שעבד כחשמלאי ראשי  במחנה צריפין צמוד לבית החולים "אסף הרופא". כבת יחידה להורי שמחתי לפתח קשר זה, קיוויתי כי מעתה תהיה לי משפחה ענפה, אך גיליתי שגם אישי היקר בן יחיד להוריו, יחד  ידענו כי למשימה אנו מוכנים והבנו שני ילדים, תאומים מקסימים שהם האירו את ביתנו.

כשמונה חודשים לאחר מכן התחתנו ועברנו לגור ברחובות, שם נולדו ילדי קובי ואפרת תאומים.

 כיום, יש לי ארבעה נכדים מקסימים מביתי המקסימה אפרת. עמם אני בקשר רציף, מלווה אותם בכול שעל ושעל מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר.

בזמני הפרטי, אני מתנדבת בנשות הדסה-עם נשים שהם מטופלות בקהילה. רובן מהעדה האתיופית. במפגשים אילו אנו פותחות בפניהן צוהר לנושאים מגוונים. יחדיו אנו מטילות בארץ, חוגגות ימי הולדת, שומעות הרצאות. במפגשים אלו אני תורמת ונתרמת.

המוטו שאנוכי חפצה להורות למשפחתי והן לדורות הבאים להוריש את ערך הנתינה לסובבים אותך בכך ששאתה מהווה דוגמה אישית לעשייה  במטרה ליצור חברה הקשובה אחד לשני, המושתתת על אחווה, עזרה הדדית, אמפטיה, תואם והרמוניה.

הזוית האישית

בנימה אישית, בפרויקט הקשר הרב דורי נהניתי מאוד, בשל הזדמנות שנתנה לי להיפגש באופן אישי ולספר את סיפור חיי משפחתי. לאור זאת, נכדי עידו שאל, חקר, סיפר חוויות ממפגש זה להוריו ולאחיו, דבר שלטעמי, תרם מאוד לאיחוד של המשפחה ולגאווה משפחתית. וכן, לקשר שהתהדק ביננו ביתר שאת. במפגש זה הכרתי את נכדי אף מפרספקטיבה אחרת בהיותו בוגר בית הספר פעיל, ממנף בתחום הכדורסל ובהיותו מנהיג חיובי, אחראי ובוגר. חשתי גאווה, קרבה, הדאגה שלו אלי…"סבתא, להביא לך לשתות"….חיבוק….פשוט אהבה.