מאגר סיפורי מורשת

ילדות:

נולדתי ב 1941, וגדלתי במרכז תל אביב. היה נפלא לחיות בתל אביב. רוב היום היינו משחקים עם ילדי השכונה, ברחוב. חמש דקות מהים, הולכים לים יחפים בבגד ים מהבית. החבורה ברחוב הייתה תוכן חיינו. היה מאד בטוח, זאת הייתה ההרגשה, שאין שום סכנות. הרבה פחות מכוניות. הרבה מגרשים ריקים שאפשר לשחק בהם. והיה יפה גם שלא היינו צריכים "לקנות", לא היינו צריכים חפצים, בגדים חדשים וכו'. היינו בעיקר שטופי משחק. נוסף על כך בתור ילדה ונערה אהבתי לקרוא, זה היה התחביב הכי גדול.

הורים:

להורים קראו רות ופייר (פנחס). היחסים עם ההורים קצת יותר מרוחקים מהנהוג היום. לא ספרנו להם כמעט דבר. ספרנו לחברה הטובה או לידיד.

מסורת:

שמץ פירור דתי לא היה בחינוך בבית או בבית הספר. חילוניות מוחלטת ואפילו אתאיזם, התנגדות לדת. (הדת היא אופיום להמונים….. קרל מארקס) (החברה הישראלית הייתה יותר שפויה מהיום במובן של המשיחיות שיש היום והחלקים הגדולים הדתיים ומאמינים באמונות תפלות, שיש היום, "חצרות של רבנים ושלטון של קמעות ופסקי הלכה של רבנים וגם הלאומנות שקיימת היום, הייתה אז בחיתוליה, אם כי ניצניה היו כבר אז….)

נישואין:

נישאתי בראשית 1963.

מקצוע- כתיבה:

כתבתי בעיקר רומנים וספרי נוער.

לא בחרתי לעסוק בכתיבה, המקצוע בחר בי. סיימתי תואר שני בתקשורת ועבדתי במחקר על עיתונות וכשחיפשתי נושא לדוקטורט, נוכחתי שאני משתעממת ושאני במקצוע הלא נכון. רציתי לכתוב. בבית ספר הייתי טובה בחיבורים. אבל לא העזתי. זה לא היה כמו היום, כשכל אחד חושב שהוא סופר. חבר במאי הציע לי לכתוב תסריט לסרט טלוויזיה, משהו שהוא פחות מפחיד מכתיבת ספרות, וכך התחלתי. אני אוהבת את מעשה היצירה, השלבים שבהם את בוראת משהו חדש ומגלה שהוא חי. אם את מרגישה שזה מאולץ ו"מת", את מתייסרת, אבל לעתים, לעתים מאד רחוקות, קורה הנס, ומשהו נולד, ואת מרגישה שהוא חי ונושם.

נוסף על כך במשפחה הייתה זיקה לכתיבה והמשורר ע. הלל בן דוד היה בן דודי.

הסיפורים התפרסמו בהוצאת כתר, עם עובד, הקיבוץ המאוחד, בבל, כינרת. חלקם תורגמו לשפות אחרות. הספר לנוער שתורגם הכי הרבה: 'סמיר ויונתן על כוכב מאדים', תורגם ל 18 שפות וקבל את פרס 'אונסקו' (האו"ם) על סובלנות בספרות (ב 1997). גם ספרים אחרים תורגמו. נוסף על כך עבדתי גם כחברת מערכת בתוכנית הטלוויזיה לילדים 'שמיניות באוויר'. אני עדיין כותבת, חיי לא חיים בלי כתיבה.

הרומנים והספרים עוסקים בנושאים שונים. הרבה על שולי החברה הישראלית, על אנשים שחיים בשוליים של החברה וגם של תפיסת העולם שלה. אנשים שמתנהגים אחרת או חושבים אחרת. כי המיינסטרים, הזרם המרכזי בחברה, לא מושך אותי, הוא מתבטא בדרכיו ואין כל צורך לתת לו אפשרות להשמיע את קולו. הספר הראשון, 'ניצן בשלגים', עוסק בבתי האוטיסטית ובשנות גידולה.

אחד הרומנים שכתבתי, "דבש קיץ", קבל השראה מבריחה מהכלא של שני עצירים פוליטיים (שבישראל קוראים להם 'ביטחוניים'). ישראל, בעיניי, היא חברה שחיה בשקר, מתכחשת לעובדה שהסכסוך עם העם האחר הוא משהו אמיתי שמבוסס על עובדות היסטוריות שדי מסתירים כאן מהנוער. זה לא שאיזה "רעים" רוצים להשמיד אותנו. אלא כתוצאה מהקמת המדינה, עם אחר שילם ביוקר וחלקו הגדול גורש או ברח. עד שזה לא ייפתר בדרך מדינית, ימשיכו להתכתש לנצח. שני האסירים שברחו היו בעיני סמל למאבק הזה של העם השכן, וכתבתי רומן לגמרי אישי על כמה נשים שחיות במוסד פסיכיאטרי ליד אותו כלא ועדות לתכנון הבריחה דרך מנהרה, ומכל מיני סיבות שלהן, מזדהות עם הבריחה ולוקחות בה חלק.

מה נותן לי השראה לכתיבה? זאת חידה עלומה, אצל כל אדם שיוצר זה קורה אחרת, וגם קשה לנתח את זה. קודם כל אני כותבת על דפים, רק בהמשך מעבירה למחשב. למרות שיש לי "חדר עבודה", אני כותבת במטבח, אבל אפשרי בכל מקום – בית קפה, גן ציבורי, רכבת, אוטובוס, חדר במלון בחו"ל וכו', יש ימים פוריים יותר ופחות. אני כותבת בתקופות מסוימות, לא כל יום, יש תקופות שמשהו מתבשל בראש. הן ארוכות, דווקא. להניח את זה על הנייר זה החלק היותר קצר. אני לא משתמשת בשום מאגרי מידע, כל תחקיר הורס את התשוקה לכתוב.