מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה. נקראתי כך על שם סבתו של אבי. נולדתי בקראקוב שבפולין לאבי יוסף גולדברג, ולאימי צביה (מבית קצנלבוגן-רסקין). גדלתי בברינואה שבצרפת. אני השלישית במשפחה בת שישה ילדים, ויש לי בלי עין הרע שני אחים ושלוש אחיות.

הבכורה: חיה בלומה אוזדובא. נולדה בשנת 1942

השני: יעקב קאפיל גולדברג. נולד בשנת 1944

השלישית: רבקה כהן – אני. נולדתי בשנת 1946

הרביעי: יצחק גולדברג. נולד בשנת 1951

החמישית: שרה קליין. נולדה בשנת 1960

השישית: ברכה וולף. נולדה בשנת 1962

נולדתי אחרי השואה, בזמן שברחנו מרוסיה. ולמה ברחנו מרוסיה? משום שלא רצינו לגור במדינה קומוניסטית, שלא נותנת לקיים תורה ומצוות. מגיל שש למדתי ב'בית רבקה', במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית. מכיוון שלא יכולתי בכל פעם אחרי הלימודים לחזור הביתה ובבוקר שוב לנסוע, נשארתי בפנימייה יחד עם אחותי הגדולה – חיה בלומה. לא היו הרבה בנות בפנימייה והייתה שם הרגשה חמימה של משפחה.

בילדותי

עם התלמידים בבית ספרי (אני מסומנת בעיגול)

אמי הייתה עקרת בית. התגוררנו במבנה הישיבה משום תפקידו של אבי, ובישלנו בכוך קטן במבנה הישיבה. לא היו מוצרים כשרים בצרפת. בשר הביאו מפריז, חלב חלבו מהפרה ומה עם לחם? אותו היא אפתה בבית ומידי פעם קנינו בחנות של גוי, שיהודי הדליק לו את התנור. לא הייתה לכל שכנינו ולנו מקלחת בבית. מה עשינו אפוא? הלכנו להתקלח בבית מרחץ! היודעים אתם מה זה 'בית מרחץ'? זהו מן חדר גדול, שבו יש כמה מקלחות, ואנשים משלמים כסף ומתקלחים שם. אולי זה נשמע מוזר, אך ככה התרגלנו…

אבי היה ראש ישיבת תומכי תמימים ברוסיה ואחר כך בצרפת. רוצים לשמוע איך נהיה סבא ראש ישיבה? התאזרו בסבלנות! ובכן, אבא שלי – יוסף גולדברג , נולד ברוסיה ב-1920 לאביו יעקב קופיל גולדברג, מחסידי רוז'ין. בגיל חמש הוא התייתם מאביו ואמו הצדקנית (רבקה) גידלה אותם בחינוך חסידי ושורשי מאד.

הורי

באותו הזמן נשבו בחוצות רוחות כפירה של דעות הקומוניזם, וארבע אחיותיו הושפעו מכך והוא היה היחידי שהתעקש לשמור תורה ומצוות, בזכות החינוך הטוב של אמו. הן כל הזמן לעגו לו, ואמרו: "ממך לא יצא כלום! אתה סתם אפס אפסים! תתנהג כמונו, ויהיה לך טוב…!" הן הציקו לו, פגעו בו ופעם אחת אף גזרו לו את פיאותיו! מיד באותו יום (כאשר הוא היה בן שלוש עשרה) הוא דרש מאמו: "יותר אני לא נשאר כאן! אני הולך – לישיבה!" הוא הלך לישיבה של חב"ד (בגיל שלוש-עשרה!)  וכך נהיה חבד"ניק.

בגיל עשרים (בתקופת סטאלין) ביקשו ממנו להיות ראש הישיבה ולנהל ישיבות מסוימות מחתרתיות. למה ביקשו דווקא ממנו? משום שהוא היה צעיר כבן עשרים, לא נשוי ונחשב עדיין לבחור. אם היו תופסים אותו, אשתו לא הייתה נשארת עגונה כמו שאר הנשים שבעליהן נתפסו.

אני רוצה לספר לכן על סבתא שלי, אמא של אמי, מרת שרה קצנלבויגן (רסקין לפני החתונה). היא הייתה אישה מאד מיוחדת. כולם היו מכנים אותה בשם "מומע שורה" משום שהיא הייתה כמו אמא לכולם ודאגה לבחורים יתומים לכל מחסורם. היא נולדה בבית חב"די ברוסיה. אביה, בן-ציון רסקין, היה מקורב וחסיד גדול של הרבי הרש"ב ויכול היה להיכנס אליו מתי שרצה. הוא חינך אותה חינוך מאד חסידי וחב"די. אחרי החתונה (התחתנה עם בחור מישיבת "תומכי תמימים" ממשפחת קצנלבויגן), גרה בליובאוויטש וראתה את הרבי הרש"ב מספר פעמים בחייה. היא גם הייתה מאד מקורבת לרבניות חב"ד שהיו באותה תקופה.

המומע שורה

בתקופה שילדיה גדלו, התחיל להיות קשה בחינוך הילדים והיה צריך מסירות נפש של ממש כדי לשלוח אותם לישיבות מחתרתיות מבלי שישימו לב. זה היה מסוכן. יום אחד, באו ולקחו את הבן שלה יחד עם עוד כמה מחבריו, הכניסו אותם לבית הסוהר לשלוש שנים(!), מאחר שהם למדו תורה, וברוסיה כידוע – אסור ללמוד תורה… לאחר מכן, הוא יצא מבית הסוהר ולאחר מכן מרוסיה והוא חי עד היום באנגליה, יחד עם משפחה לתפארת שהקים ב"ה.

כאשר אמא שלי – צביה (ביתה של שרה), הייתה בת שש עשרה, לקחו את אביה לבית הסוהר ומשם הוא לא חזר לעולם.

ה'מומע שורה' גידלה לבד את הילדים במסירות כפולה ומכופלת מאשר היה קודם. היא רצתה שהם יישארו חסידי חב"ד, מה עשתה? הזמינה שישה בחורי ישיבה חב"דים לגור אצלה, והיא נתנה להם אוכל ושתיה ומקום לישון (ובעצם את כל מה שבן אדם צריך), והם למדו הרבה תורה וחסידות, כך גם ילדיה קיבלו מהם דוגמא איך להתנהג, איך ליטול ידיים, איך להתפלל ורצו להיות כמותם. אחרי השואה, ממשלת רוסיה החלה לתת לנתינים פולנים, שברחו לרוסיה מאימת המלחמה, לצאת מרוסיה. היהודים מצידם, גם רצו לצאת משם, ולעזוב את רוסיה. מה עשו? פשוט מאד, הם… זייפו דרכונים! כך גם הם יכלו לצאת מרוסיה.

המומע שורה וילדיה

ה'מומע שורה' הייתה מראשי הועד של היהודים שזייפו את הדרכונים. היא נתנה כסף ודרכונים לבחורים, ליתומים וליתומות שלא היה להם אפשרות לצאת, ובזכותה הם נשארו יהודים. היא אף נתנה את הדרכון שלה לרבנית חנה, למרות שהיה קשה מאד להשיג אז דרכונים. היא גם זירזה את אימי – צביה לצאת מרוסיה, כי ידעה שייסגרו השערים עוד מעט ויהודים לא יוכלו לצאת יותר מרוסיה. אחר כך תפסו אותה, ואת בנה הקטן – משה. היא נפטרה בבית הסוהר והוא יצא כעבור כמה שנים מבית הסוהר וגדל אצל קרובי משפחה.

בבית הסוהר היא התכתבה עם בנה על ידי שלשול פתק לתאו. מה הייתה רושמת בפתקים? זו שאלה טובה. ברוב הפתקים היא הייתה שואלת אותו שאלות בהלכה, שלא ידעה מה עליה לעשות במצבים שונים. אחת השאלות הייתה, מה לעשות אם היא יודעת מבין התפילות רק מנחה של שבת בעל פה, ושום תפילה אחרת לא? על שאלה זו משה השיב: עליך להתפלל תפילה זו כמה פעמים בשבת.

דבר זה מלמד אותנו, יחד עם עוד הרבה דברים אחרים, כמה שהיא צדיקה וכמה אכפת לה מהתפילות, אפילו במצב כמו שלה – אסורה בבית הסוהר, מופרדת מבנה, בתנאים קשים…

על סבתי "המומע שורה" גזרו מוות ביריה, בעקבות כל מה שהיא עשתה ופעלה: הבריחה ואירחה יתומים, דאגה לנזקקים, תרמה כסף לישיבות, דאגה להרבה יהודים, כמעט מסרה את הנפש בעבור הצלת יהודים אחרים ועוד ועוד.

לאחר שנודע לה גזר הדין היא הגישה ערעור והשופטים המירו את העונש לעשרים וחמש(!) שנות הגליה לסיביר… ה'מומע שורה' מאד נבהלה גם לשמע גזר דין זה, אך לא התיאשה. היא הוסיפה לעודד יהודים אחרים ולדאוג להם.

כבר בתחילה, כששמעה ה'מומע שורה' את גזר הדין 'מוות ביריה' נבהלה מאד ופחדה היה רב, ומחמת זאת קיבלה התקף לב… ה'מומע שורה' לא החזיקה מעמד בתנאים הקשים ובאיכות הירודה של בית הכלא, וכעבור כעשרים וארבע שעות היא נפטרה…

ה'מומע שורה' הייתה מאד מסורה וצדקנית, תמיד דאגה לכולם וחשבה איך תוכל לעזור יותר. לזכרה נכתבו כתבות שונות וספרים רבים המספרים בהרחבה על פועלה הרב.

יהי זכרה ברוך.

הזוית האישית

סבתא גב' רבקה כהן: נהניתי מאוד להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, לשבת עם נכדותיי ולספר להן כל העבר ולחוות הכל מחדש. אני מאחלת להן שתצלחנה בהמשך דרכן ותמשכנה את השושלת.

הנכדות – רחלי שרה וחיה מושקא: נהנינו מאד לכתוב את הסיפור, ללכת לבית התפוצות, להיפגש עם סבתא כל כמה שבועות וגם להתעסק עם כל מה שסביבו. היה ממש יפה וכדאי להשתתף בתכנית ואנחנו ממליצות על כך בחום לכל מי שרוצה! ולך סבתא אנו מאחלות, שתמשיכי להיות כזאת מיוחדת וחמה כמו שאת!!!!!