מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא שרה גרינברג עלתה מבלרוס

אני וסבתא שרה גרינברג
סבתא שרה בצעירותה
סיפור ילדותה ובגרותה של סבתי עד עלייתה לישראל

שמי אור גרינברג, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מחויבות אישית בחט"ב ראשונים, בגני תקווה. במסגרת זו תעדתי גם את סיפורה של סבתי שרה גרינברג.

סבתא שרה מספרת:

"שמי שרה גרינברג ושמי לפני הנישואים הוא שרה פבזנר. שם משפחה לפני הנישואים, מקורו מצ'כיה מעיר פלזן ולאחר מכן היגרו לבלרוס והשתנה שם המשפחה לפבזנר.

אני נולדתי בשנת 1940 בחודש מאי. נולדתי בבלרוס (אז ברית המועצות) בעיר ביאליניצ'י ששם גרו הרבה יהודים שרובם דיברו יידיש וכמובן גם רוסית. אך גם הגויים שגרו בעיר גם ידעו לדבר יידיש. במשפחה שלי היינו ארבע ילדים: אסתר שגדולה ממני ב-14 שנה, אנטולי שגדול ממני ב-7 שנים, לב שגדול ממני ב-3 שנים ואני שרה הכי קטנה במשפחה. לאמי קראו חנה ולאבי קראו חיים.

אני עם שניי אחיי 

תמונה 1

בשנת 1941 התחילה מלחמת העולם השנייה עם הגרמנים. כשהתחילה המלחמה הייתי רק בת שנה וחודש. כאשר הגרמנים בדיוק נכנסו לבלרוס אני ומשפחתי נמלטנו לחלק האסיאתי של ברית המעוצות לאוזבקיסטן. כולם נמלטו חוץ מאבי, חיים שלקחו אותו להילחם בצבא האדום. אנחנו ברחנו לחלק האסיאתי של ברית המועצות  משום שזה היה מהמקומות שהגרמנים לא נכנסו אליהם. חיינו באוזבקיסטן  במחוז נמנגן, שלוש שנים כפליטים במקום שבו שהו הרבה פליטים, אבל בגלל היותנו פליטים וזרים הם התייחסו אלינו ביחס נחות ומשפיל. אבי ששירת בצבא האדום ולצערנו, הגיעו נציגים מהצבא הרוסי והודיעו לנו שהוא נהרג באחד הקרבות במלחמה.

סבתא שרה מספרת לי על אמה סבתא רבתא של, חנה

אמי הייתה אישה חזקה משום שבזמן מלחמת העולם השנייה היא נשארה לבד עם ארבע ילדים ללא בעלה, כי הוא נהרג במלחמה. היא בעצם הייתה צריכה להתמודד עם הקשיים והחסרונות שהיו במלחמה בהיותה אמא לארבע ילדים, היא הייתה צריכה לעבוד קשה ולהתפרנס בשביל שתהיה לה את האפשרות לחיות ולאכול ולגדל את ארבעת ילדיה. לכן היא קמה כל בוקר מוקדם ותפרה בגדים עם מכונת התפירה שלה שתמיד עשתה רעש והעירה את כולם מוקדם בבוקר, ומכרה את הבגדים שתפרה לפרנסתה. בנוסף היא גם בישלה והעמידה סירים ודאגה שלכולם יהיה מה לאכול והיא דאגה שבזמן המלחמה אף אחד מילדיה לא יחלה. למרות הקושי שהיה לה היא עדיין הצליחה לשמור על עצמה ועל המראה החיצוני שלה ולהישאר מטופחת.

תמונה של אמי חנה (סבתא רבתא של אור)

תמונה 2

התרנגול שהציל אותי

אמי שמרה על ילדיה של יחלו, אולם כשהייתי תינוקת בת שנה וחצי בערך, חליתי במחלה מאוד קשה והייתי בסכנת חיים, הרופאים איבדו תקווה להצילני. אמי שאלה את הרופאים: "האם מרק עוף יעזור לה?" הם היו ציניים ולא האמינו, אבל אמי לא איבדה תקווה, בדרך חזרה מהעבודה ראתה תרנגול מטייל לו מחוץ ללול, לכן היא קפצה על ההזדמנות  ותפסה אותו ובישלה ממנו מרק ואיזה פלא המרק ריפא אותי, התרנגול הציל את חיי.

1944 אחרי מלחמת העולם השנייה

בשנת 1944 בשחרור בלארוס, חזרתי לעיר הולדתי, ביאליניצ'י את בחינות הבגרות סיימתי בביאליניצ'י, ולאחר מכן עברתי לעיר גדולה, מוגילוב, שם למדתי וחייתי. בשנת 1962 פגשתי את אנטולי גרינברג, (סבא של אור) והתחתנו. לקראת לידת בתי נסעתי לאמי לעיר מוגילוב, בשנת 1963ושם נולדה בתנו הבכורה אירינה (אירינה היא אמא של נכדתי אור גרינברג, המתעדת את סיפורי). בהמשך, במינסק, נולדה בתנו השנייה ילנה אחות לאירינה. חיינו במינסק עד 1980.

תמונה משפחתית – משפחת גרינברג, 1979 – שנה לפני העלייה לארץ 

(אני יושבת בצד שמאל, עם בעלי ובנותי)

תמונה 3

בשלישי לאוגוסט 1980, עלינו לארץ ישראל.

כאשר הגענו לארץ היינו חצי שנה בעפולה במקום שנקרא "גבעת המורה", זה היה מרכז הקליטה בו למדנו לקרוא ולכתוב בעברית. לאחר מכן בעלי אנטולי מצא עבודה ואז עברנו לקריית ים. בהמשך, מקריית ים עברנו לקריית אתא. כך השתלבנו לאט לאט בחיים החדשים בארץ. אני עבדתי במפעל אלקטרוניקה, ובעלי אנטולי ז"ל עבד בצה"ל כחשמלאי עד לפרישתו לפנסיה.

סגירת מעגל – טיול "שורשים" בבלארוס, בקיץ 2013 

בקיץ זה, טסתי לארץ מולדתי. זמן רב רציתי לטוס לשם, לבקר בבית הקברות, מקום קבורתם של בני משפחתי היקרים, זכרונם לברכה: אמי חנה, של סבתי, אחי אנטולי, ואחותי פירה. הם נפטרו כשאני כבר הייתי בישראל.

לביקור נוסף נסעתי עם בתי ילנה, כשעלינו לארץ ילנה הייתה בת 11, גם היא הייתה מאוד סקרנית לבקר את מקום הולדתה. גרנו שם אצל קרובי המשפחה וביקרנו במקומות החשובים לנו. כפי שסיפרתי בתחילת סיפורי, נולדתי בשנת 1940, בעיירה הקטנה, בליניצ'י, ולאחר מלמת העולם השנייה, עברנו לגור בעיר מוגילב, עיר גדולה. בביקורנו שם, נסעתי עם בתי לעיר ביאליניצ'י, עיר ילדותי.

הצטלמתי בפתח בית הילדות שלי יחד עם חברת הילדות של (משמאל) ובעלת הבית הנוכחית (מימין) 

תמונה 4

זהו בית הילדות שלי בעיר ביאליניצ'י

 

תמונה 5

זכרתי את שם הרחוב, לנינסקייה, אך לא זכרתי את מספר הבית ואיך הבית נראה. לכן החלטנו לנסוע למקום מרכזי בעיר, לבנק, נכנסתי לבנק, והחלתי לשאול אנשים: שאלתי אישה אחת, שאמרה לי, שהיא מכירה אישה מבוגרת שחיה בעיר הרבה מאוד שנים והיא מכירה את כולם. הגברת הובילה אותנו אליה. שאלתי את האישה המבוגרת והסתבר שהיא הייתה בחברת הילדים שלי, היא בת גילי כמעט, בשנה אחת יותר גדולה ממני, נהגנו לשחק יחד. היא הכירה וזכרה את כל בני משפחתי. היא לקחה אותנו לבית הילדות שלי והכניסה אותנו לבקר בו. האנשים שהיו בבית, היו נחמדים ונתנו לנו להיכנס לחצר, ישבנו שם ושוחחנו כשעה. העלנו יחד זיכרונות ילדות. זה היה מפגש מאוד מרגש.

משם המשכנו לעיר השנייה בה גרנו, לעיר מוגילב ושם ביקרו בבית קברות, שזה היה החלק המשמעותי של המסע שלי לבקר את בני משפחתי זכרונם לברכה.

הביקור בבית הקברות (מימין קברו של אחי ומשמאל קברה של אמי)

תמונה 6

המשכנו את מסע ה"שרשים" והגענו גם לעיר מינסק, עיר הבירה של בלארוס, טיילנו בעיר, הלכנו להצגות, טעמנו הרבה ממתקים טעימים והכי חשוב שביקרנו בשכונה שבה נולדה בתי ובה בילתה את כל ילדותה. נסענו לשכונה, זה היה כאילו לחזור במכונת הזמן, לחזור ולהכנס לתקופה של לפני 33 שנה. ביקרנו בבניין בו גרנו ונכנסנו גם לשכנים, למרבה הפלא, השכנים לא התחלפו, והם זכרו אותי. העלנו זיכרונות והיה מאוד מרגש.

הזוית האישית

אור: שמחתי מאוד על ההזדמנות שניתנה לי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי ולתעד את סיפורה של סבתי שרה, אליה אני קשורה מאוד ואוהבת אותה.

תודה לתמי גרין שגם את סיפורה תיעדתי השנה במסגרת התכנית והיא עודדה אותי לתעד את סיפורי סבתא וסבא.

סבתא שרה: טיול השרשים בבלארוס, מבחינה רגשית גרם לי להרגיש שסגרתי מעגל שהיה מאוד חשוב לי יחד עם בתי.

מילון

ביאליניצ'י
ביאליניצ'י היא עיירה במחוז מוהילב שבמזרח בלארוס, בה התקיימה קהילה יהודית עד השואה. "טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמנו בעיירה כ-800 יהודים, כרבע מתושביה, ובעיירה פעל בית ספר יידי. ב-6 ביולי 1941 נכנסו לעיירה הגרמנים, והטילו על יהודיה גזירות שונות, ובהן חובת ענידת סימן מזהה וחובת ביצוע עבודות כפייה. בספטמבר 1941 רצחו הגרמנים כ-150 גברים יהודים מהעיירה. כ-600 היהודים שנותרו בעיירה רוכזו בגטו שהוקם בה, אשר נשמר בידי המשטרה הבלארוסית. ב-12 בדצמבר 1941 רצחו הגרמנים את כל יושבי הגטו בתעלת מכי (Mkhi)." (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אמי נהגה לומר לי צריך להגיד תודה על מה שיש“

הקשר הרב דורי