מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים שרה, על שם סבתה שרה. סבתא שלי נולדה בישראל  בבית חולים בנהריה.

סבתא גדלה במושב פקיעין החדשה בגליל המערבי ליד מעלות תרשיחא. מושב קטן מאוד שרובו אוכלוסיית עולים יהודית יוצאי מרוקו. רוב התושבים הגיעו לא"י ללא רכוש הון והשכלה. במושב היו מעט בתים פרטיים שנבנו מאבניים ישנות בתים לא גדוליים ובהם חיו משפחות מרובות ילדים.

סבתא מספרת שהיו המון עצי פרי במושב, היו יחסי שכנות טובים מאוד. באמצע המושב הייתה חורשה בה נהגו הילדים לשחק ובימי החורף היו משחקים במבנה שנקרא בית העם מאוד דומה למתנ"ס של היום אבל ללא פעילות וחוגים. במרכז המושב היה בית כנסת ובו נהגו להתפלל בשבתות וחגים והילדים נהגו לשחק בחצר בית הכנסת. במושב הייתה מכולת שנקראה "צרכנייה" והיו רושמים לבני המושב חוב.

סבתא גרה בבית פרטי בן 4 חדרים ובו גרו 10 נפשות. היה להם מטבח מאובזר ומאין תנור מיוחד בו בישלו את החמין בשבת. אמה כיבסה ביד את כל הכביסה ותלו מחוץ לבית. היא הייתה משחקת במקום שנקרא "בית העם".

שמות הוריה של סבתי: אמה רובידה פינטו ז"ל אביה: יהודה פינטו ז"ל. שמות אחיה: שולה משה דוד עליזה חיים אלי ותמיר. אמה הייתה עקרת בית ואביה עבד במשמר הגבול במשך השנים היו להוריה לולי תרנגולים ודיר עיזים שכל המשפחה עסקה בתחזוק הלול והדיר ומזה התפרנסו.

הוריה היו חולים מאוד מגיל צעיר ונראו מבוגרים מכפי גילם בגלל החיים הקשים אותם חיו ואף נפטרו בגיל צעיר יחסית (סביבות גיל 65) סבתי היא הבכורה מבין כל האחים ויש לה קשר טוב עם כולם והציפיות ממנה הם למלא את תפקיד הוריה ולשמור על אחדות המשפחה והאחים.

סבתי מספרת שהחיים היו קשים ולא עשו קניות מקיפות כל שבוע עם ממתקים ופינוקים לילדים הם היו שוחטים כבשים בפתח הבית שחיטה כשירה ואוכלים מבשרם בשבתות ובחגים. ביומיום היו אוכלים אוכל פשוט ובסיסי אורז אפונה ולא בכל יום בשר.

חבריה של סבתי היו: דליה, רות, מרים. הם גרו במושב פקיעין, שיחקו במושב בכל פעם ליד בית של חברה אחרת. בשעות הפנאי סבתי עזרה לאימא שלה בעבודות משק הבית. סבתי למדה בבית ספר אזורי מעונה, המקצועות שלמדו הם כלכלת בית, תפירה, חקלאות (פינה חקלאית בבית הספר) למדו עד שעה 16:00. היחסים עם המורים היו כבוד למורה, משמעת חזקה, העונשים היו הצלפות עם סרגל בידיים. הייתה תלבושת אחידה, היו טיולים יומיים, היו מסיבות רק בסוף שנה.

המורה היחיד שהיא זוכרת הוא אהרון ז"ל המחנך שלה בכיתה א-ח והוא זכור לה כמורה משמעותי אותו אהבה. המקצועות שאהבה הם ספורט, כלכלת בית. סבתי לא חגגה בת מצווה רק הבנים חגגו. היה חדר אוכל בבית ספר שנקרא חדר הזנה וכל התלמידים אכלו בו ארוחת צהריים, מאכל אהוב עליה היה קציצת גבינה מטוגנת, את תקופת חטיבת הביניים והתיכון סבתי העבירה באולפנת בני עקיבא במירון. סבתי אומנם לא רצתה ללכת לפנימייה אבל מאוד נהנתה בתקופה הזו.

באותה התקופה האזינו למוסיקת עם, רבקה זוהר, יהורם גאון, אריק איינשטיין. סגנונות ריקודים היו ריקודי עם. היו הרקדות כל ימי שני וחמישי במעלות במרכז. נהגו ללכת להופעות של להקות צבאיות למשל כמו נחל ומרכז. סבתי זוכרת נסעה עם חברות לנהריה כדי לצפות בסרט, אמצעי התחבורה היו אך ורק אוטובוסים והיה צריך לעמוד בזמנים כדי לא לפספס אותם. אמצעי התקשורת שהיו טלפון ציבורי עם אסימונים בבית של אחד הדיירים במושב, הטלפון עמד לרשותם ולרשות כל אנשי המושב.

הקשרים הזוגיים נרקמו בשידוכים. אופי היחסים בין ילדים להורים היה כבוד ויראה, לא הייתה ריחוק אלא רק משמעת. הוריה היו מעורבים בחייה, לא נהגו לטייל בשבתות אלא היו בחיק המשפחה.

סבי וסבתי הכירו באמצעות חבר משותף שהכיר ביניהם, הכירו בצפת נולדו להם 3 ילדים 9 נכדים, כל הנכדים עדיין תלמידים

סבתי נולדה בארץ ישראל בבית חולים נהריה. הוריה היו הורים חדשים והתיישבו במושב פקיעין ברגע עלייתם ארצה.

סבתא עם הנכדים

קובץ תיעוד סיפורה של סבתי

הזוית האישית

שלו כהן: היה לי כיף לבלות עם סבתי ולשמוע את הסיפורים והחוויות בילדותה. .אני אוהב אותך סבתא שרה…

שלו נכדך