מאגר סיפורי מורשת

הורי יחיאל ומלכה וינגלב עלו לארץ בשנת 1934 מהעיר ויסבאדן בגרמניה יחד עם אחותי שרה שהייתה אז בת שמונה.

הם עזבו מאחוריהם בית, עסק ואחותי לימודים והגיעו לארץ מבלי לדעת עברית. דברו גרמנית ואידיש. אבי ידע קצת עברית היות ולמד שנים ב"ישיבה" בעיר רדום שבפולין שאליה עבר מעיר הולדתו סקארשב בגיל 12. בגיל 19 גוייס לצבא הפולני. ברח מהצבא הפולני, עלה לרכבת לגרמניה, ברכבת פשט את המדים והגיע לגרמניה שם הכיר את אמי, נישאו ועלו לארץ.

הורי לפני עלייתם ארצה

בארץ

עם הגיעם השיג אבי עבודה בסלילת כבישים. עבודה אחרת שהוצעה לו הייתה עבודה בבניין. הורי הצליחו לשכור דירה בעיר התחתית בחיפה. לאחר מספר שנים אני נולדתי. בארץ שלטו אז הבריטים. החיים בזמן המנדט הבריטי לא היו נעימים ביותר. מידי ערב אני זוכרת כילדה קטנה ראיתי אותם מפטרלים ברחובות עם הכומתות האדומות – בגלל זה קראו להם כלניות. הם הלכו בזוגות קרוב מאד לבתים ויום אחד שנחרט בזיכרוני אבי התעטש (בקול רם) והם צעקו לו מהרחוב "גזונטהייט," שזה לבריאות בגרמנית. אני כילדה קטנה לא הייתי מודעת למצב בארץ אבל הרגשתי במתח וחרדה בבית.

ערב אחד אחרי שכבר שכבנו לישון, לקראת חצות, התעוררנו לקול צעקות שמחה. הסתכלנו מהחלון וראינו שכנים שלנו ואחרים (חלקם בפיג'מות) רוקדים ושרים. ירדנו מיד לרחוב למטה ושמענו כי הבריטים עוזבים את הארץ, ועל פי החלטת האומות המאוחדות – האו"ם, מסתיים המנדט הבריטי והארץ תחולק לערבים ולנו.

השמחה לא ארכה הרבה זמן כי הערבים לא קבלו את תוכנית החלוקה ופתחו במלחמה נגדנו. כך החלה המלחמה שפתחו נגדינו ערביי ארץ ישראל ואליהם הצטרפו גם  7 מדינות ערב, מלחמה בה ניצחנו. (מלחמה זו נקראת מלחמת השחרור. באותם הימים להורי הייתה חנות מכולת שנהרסה בפיצוץ והרס את הבניין כולל כל החנויות. זמן מה לאחר מכן פינו אותנו מהבית על ידי ארגון ההגנה שהתמקמו בדירה שלנו. נשארנו 4 נפשות ללא קורת גג. נמצא לנו חדר בלי מטבח ועם שירותים משותפים עם יחידת הג"א – הגנה אזרחית], שחלקו איתנו את הדירה. שם עברה עלינו המלחמה. בינתיים הצליחו הורי לפתוח מסעדה שהייתה פתוחה עד השעות הקטנות של הלילה לשם באו גם חיילינו , אנשי ההגנה, לאכול בשעת לילה מאוחרת.

אני וחברתי נועה ביום הולדת

אירועים נוספים שנחרטו בזיכרוני מהילדות

מכיוון שהורי עבדו מבוקר עד ערב היו לי מטפלות שלקחו אותי אחרי הגן אליהן הביתה.  מטפלת אחת בשם דבורה שלקחה אותי אליה הביתה (דירה בת חדר אחד עם מטבח בפינת החדר לה לבעלה ולילד). אחריה הייתה לי מטפלת נוספת בשם שרה בחורה צעירה יותר שגם היא לקחה אותי אליה הביתה. הם גרו 4 נפשות בדירת חדר ומטבח משותף לכל הדיירים בקומה (משהו כמו 8 משפחות) .

דבורה ושרה – המטפלות שלי

מה שזכור לי עד היום זה הטוסט של הלחם השחור עם המרגרינה והשום המרוחים עליו שאכלתי אצלם. זכרון נוסף  הוא השמחה שפרצה עם הכרזת העצמאות על ידי דוד בן גוריון ב- 14.5.1948. רחוב הרצל הרחוב הראשי בחיפה התמלא באנשים שרקדו ושרו במעגלים עד אור הבוקר. גם אנחנו נכנסנו למעגלי הרוקדים והיינו שיכורים משמחה.

דבר נוסף שזכור לי הוא שהלכתי עם אבי מספר פעמים באמצע היום להצגה יומית לסרטים באידיש בקולנוע הדר דאז, וזה היה זמן האיכות שלנו ביחד.  אחרי הסרט הוא כמובן חזר לעבודה.

יום אחד נסעתי לירושלים עם אבי (באוטובוס כמובן) לבקר את סבא שלי שהיה אדם דתי עם זקן לבן ארוך שגר בשכונת מאה שערים בירושלים. בלכתנו בשכונה ואני ילדה בת 8 או 9 היה קיץ ואני לבשתי שמלה בלי שרוולים. פתאום שמענו קבוצת נערים צועקים לעברינו באידיש (אגרויסע גוייה גייט דו) "גויה גדולה הולכת כאן". אני הייתי קצת מבוהלת והרגשתי מוזר. לסבי הצדיק הלבוש שלי לא הפריע.

סבא שלי

אני זוכרת כחוויה את השלג שירד בפעם הראשונה בחיפה בשנת 1951. נאמר אז לתושבים שגרו בקומה העליונה להוריד את השלג מהגג מחשש למפולת. אני כילדה נבהלתי והזעקתי את אבי באמצע העבודה לבוא להוריד את השלג. לא נראה לי שהרבה אנשים עשו זאת.

כל יום בשעות אחר הצהריים, היינו נפגשים ילדי הרחוב ומשחקים במשך שעות עד רדת החשיכה ברחבה גדולה שהייתה צמודה לבתים שלנו (בהדר הכרמל) בכדור, בחבל, מחבואים, עמודו, תופסת, מחניים, סוס ארוך, סמל, קלאס ועוד…

היות והיינו משפחה דתית, אבי חבש כיפה והלך לבית כנסת, חג פסח היה עבורי חוויה מיוחדת. מספר ימים לפני החג היינו יושבים אבי אחותי ואני וקושרים בחבל את הסירים, הכפות המזלגות והסכינים והיינו נוסעים במונית להדר הכרמל שם היה מקום בו הכשירו את הכלים לפסח. לאחר מספר פעמים אבי הכשיר בבית את הכלים.  ליל הסדר היה אהוב עלי במיוחד גם בגלל שתמיד היו לנו הרבה אורחים.

כשגדלתי הייתי הולכת אחרי הלימודים לעזור להורי במסעדה ואחר כך גם כשסגרו את המסעדה ופתחו חנות לתיקים ומזוודות.

זכורה לי נסיעתי עם הורי לגרמניה, לעיר בה גרו לפני עלייתם לארץ – הורי מאד התרגשו וכמובן גם אני. ביקרנו את אחיה של אימי שחזר לגור בגרמניה אחרי המלחמה (בעיר פרנקפורט).

הימים שלפני מלחמת ששת הימים, שנת 1967  הייתה תקופה מאד מתוחה בארץ מבחינה בטחונית והרבה מהאזרחים שלא היו מגוייסים לצבא התנדבו לעזור בקיבוצים ובישובי הספר לעזור בעבודות ביצורים, בחקלאות ועוד. אני התנדבתי יחד עם חברתי לאה לקיבוץ מסדה בגליל העליון ועבדנו בכרם במשך שבוע ימים.

הפסקת שתיה בהתנדבות בקיבוץ מסדה

היום, אני נשואה לאדי ולנו שני בנים – נחום ואבי ו-5 נכדים (עד כה). אני נשארתי נאמנה לעיר הולדתי חיפה והבנים שלנו גרים בזיכרון יעקב בה אנו מרבים לבקר ולהינות איתם ועם הנכדים.

הזוית האישית

סבתא נחמה חי: נהניתי להיות עם נכדתי אחד על אחד ולהעביר לה את חוויות ילדות שלי. כשסיפרתי את הסיפור כאילו חזרתי אחורה בזמן לתקופת ילדותי שוב.

מעיין: עניין אותי לדעת מה קרה בילדות של סבתא שלי ולהתחבר לתקופה אחרת.