מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורה של סבתי, מרים (מוהטרם) כהן ז"ל לבית מאיר, או כפי שכונתה בפי נכדיה מאמא, שהלכה לעולמה לפני שסיפורה נכתב.

 

קשר מיוחד היה ביני לבין סבתי, אני בכורת נכדיה ונכדותיה הייתי אהובה מאוד וקרובה ללבה. כל פעם שראתה אותי אושר גדול היה ממלא אותה וגם אותי. בשנים האחרונות לא הזדמן לנו להיפגש הרבה, גרתי רחוק באופן יחסי, אבל בשנה האחרונה הובלתי בבית ספרי את תוכנית הקשר הרב דורי.  הקשר המיוחד שנוצר כשסב או סבתא מבלים יחד עם הנכד ומספרים לנכדם את סיפור חייהם גרם לי לגעגוע עמוק אליה והרגשתי צורך עז לתעד גם את סיפורה של מאמא שלי.  התוכנית היתה לשוחח עמה ולשמוע ממנה לראשונה את סיפור חייה , אולם רגע לפני שנפגשתי איתה היא חלתה ואושפזה בבית החולים, ממנו לא שבה הביתה עד מותה, כחודשיים לאחר מכן.  במהלך שבעת ימי האבל ישבתי עם אמי, בתה הבכורה ועם דודתי ודודיי ושמעתי מהם את סיפור חייה כפי שהם הכירו וליקטו במהלך השנים. כחלק מפרוייקט ההנצחה של מאמא, הנכדים האחרים ואני מתעתדים ללקט את המתכונים האהובים של תבשיליה לכדי ספר מתכונים משפחתי.

 

מרים כהן נולדה בכרמאנשה (כרמאשה) שבפרס, עיר מחוז סמוכה לגבול עם עירק וכורדיסטן. תאריך לידתה המדוייק אינו ידוע, שכן לא נהגו אז לתעד את מועד הלידות ובוודאי שלא על פי הלוח הלועזי, אבל מההערכות שונות נראה כי נולדה בסביבות שנת 1920 להוריה לילי ואליהו מאיר. עבור אביה אליהו היו אלה נישואיו השניים. מהנישואים הראשונים של אליהו נולדו למרים 5 אחים ואחיות למחצה: עזיז, טאוס, מורברי (פנינה), ג'אהן ובן או בת נוספים ששמם לא ידוע. ללילי ולאליהו, הוריה, נולדו 7 ילדים: יצחק, מרים (מוהטרם), מלכה, זארי, פרוך, רהמת ואסמת.

 

אביה היה סוחר אמיד של תבלינים ובדים והיא חיה את חייה בנוחיות יחסית עד מותו, כשהיתה בת 17 בערך. בילדותה אסור היה לה לצאת ללימודים, לא נהוג היה שבנות יצאו מביתן , ולכן נשארה בביתה ולמדה עם אחיותיה תפירה ורקמה ממורה שהגיעה במיוחד לשם כך לביתם. לאחר מות אביה התגייסה לעזור לאמה, לילי, בבית בטיפול באחיותיה ואחיה הצעירים.

 

מספר שנים לאחר מות אבי המשפחה, בזבז האח הגדול ,יצחק, את מרבית כספה של המשפחה ומכיוון שבנות המשפחה עדיין לא נישאו ולא היה להן מספיק כסף לשידוך מתאים, שודכו הבנות לגברים ממעמד חברתי-כלכלי נחות יותר.  מרים נישאה על ידי שידוך לסבי, אליאס חנוכה כהן (באבא), שהיה חייל במלחמת העולם השניה. חנוכה היה יתום ממוצא כורדי-פרסי שגדל בעיר סננדג'.  כשחזר לביתו בשנת 1942-1943 שודכו השניים על ידי אחותו של חנוכה, טלעת. זו אומצה על ידי השכנים של משפחת מאיר שרחמיהם נכמרו על הילדה היתומה. טלעת הכירה את מרים וברגע שחזר אחיה מהשירות הצבאי דאגה לשדך בין השניים. בתחילת חייהם המשותפים התגוררו מרים וחנוכה בחצר המשפחה של מרים ומשפחת מאיר סייעה לסבי לרכוש חנות תבלינים וצמחי מרפא. שנתיים לאחר נישואיהם נולדה בתם הבכורה, טובה (פארי) אמי. שלוש שנים אחר כך נולדה לילי ואחריה בת נוספת רשל.

 

סבא שלי ומשפחת המוצא שלו היו ציוניים וברגע ששמעו על הקמת מדינת ישראל בחרו לעלות לארץ. בשנת 1949 הגיעה אחותו האהובה טלעת עם משפחתה ומשפחות קרובים אחרים למחנה המעבר שבטהרן. חנוכה הגיע כדי להיפרד מהם ולדבר עימם. המשפחה שלו שכנעה אותו לעלות עמם לארץ ומכיוון שהיה אדם גאה ורצה להיות עצמאי ולא להיעזר עוד במשפחתה של מרים, השתכנע והחליט בו ברגע שהוא רוצה להעלות את משפחתו לארץ ישראל, למדינת היהודים.  סבתא שלי, מרים לא היתה עמו והוא לא שיתף אותה כמובן בהחלטתו. כדי לקבל מסמכי נסיעה לישראל השתמש באחותו שהתחזתה לאשתו – מרים. כשחזר במהירות לכרמאנשה הודיע למרים ההמומה כי עליה לעזוב את ביתה ואת משפחתה וכי הם עולים לישראל. את חנותו השאיר כפי שהיא ואפילו לא מכר אותה. תוך יומיים אולצה מרים לעזוב הכל מאחוריה, כועסת ועצובה הלבישה את שלושת בנותיה בשכבות רבות של בגדים (אסור היה לשאת מטען רב), נפרדה מאמה וממשפחתה והתלוותה לבעלה.

מחנה המעבר  מוקם במבואות טהרן הבירה ושם שהתה המשפחה 9 חודשים, במהלכם נולד לסבתי בן , ציון (ששון) אך נפטרה הבת הצעירה, רשל, שלא עמדה בתלאות הדרך והתנאים במקום. חנוכה עבד בשער העליה והפעיל מעין מכולת, שבה חילק מזון שסופק על ידי הסוכנות היהודית לפליטים מעירק, שעלו דרך טהרן וליהודים הפרסים שחיכו לעלייה ארצה.

 

בשנת 1950 עלתה מרים לארץ והגיעה עם משפחתה לשער העליה במחנה "עתלית", שבו שהו כשבוע ומשם הועברו למעברת "עין הנציב" שבעמק בית שאן. כשהגיעה מעתלית למעברה סירבה בהתחלה לרדת עם ילדיה מהמשאית,  מכיוון שראתה את בני העדה התימנית בלבושם המיוחד והיתה בטוחה שהגיעה לארץ של פראי אדם.

 

במעברה חייתה המשפחה בתנאים קשים מאוד באוהל, בתקופה של צנע ועם שלושה ילדים קטנים. היה מחסור גדול והמזון ניתן בהקצבה. מרים חילקה את המזון כך שחלק גדול יותר יינתן לציון,  הבן,שהיה חלש וחולה מאז ברית המילה שנערך לו במחנה המעבר בטהרן ושבו איבד דם רב . היא היתה מחליפה עם אנשים אוכל תמורת שוקולד לילד. בארץ אושפז הילד כדי לאושש אותו ומרים המודאגת היתה נוסעת הלוך ושוב מהמעברה לבית החולים בחיפה ולא עזבה אותו לרגע, מפחדת שמה יחטפו לה את הילד. מרגע ההגעה למעברה, חנוכה עבד קשה בחציבת כבישים כדי שיהיה קצת כסף ובכסף מרים דאגה לקנות אוכל בשוק השחור, כדי לחזק את הילדים. כל אותה העת התמרמרה על בעלה,  על המזימה שרקם להעלותם לארץ ישראל ועל התנאים הקשים שאליהם לא הורגלה בביתה. בחורף 1951, שהיה חורף קשה במיוחד, עפו כל אוהלי המעברה והגשם והקור לא פסקו, מרים לא הפסיקה לבכות על גורלה וגורל ילדיה.

 

מהמעברה הוצאה המשפחה לשיכון בבית שאן. כאן הרגישה מרים כבר קצת יותר טוב, רכשה דברים הרבה מעבר ליכולתה, בעיקר מזון, ויצרה חובות רבים. היא גם החלה להשתמש  בכישורי התפירה שלמדה בפרס בבית הוריה. באמצעות מכונת התפירה, שסחבה עמה מפרס, היתה תופרת לאנשים ולשכנים תמורת תשלום. המגורים בבית שאן יצרו שכנויות והכרויות חדשות. שתי הבנות של מרים הכירו את בני זוגן בשכונת המגורים. בשנים אלו נולדו למרים עוד שני בנים אורי ורוני.

 

יום אחד, לאחר שהתארחה אצל קרובי משפחה , החליטה מרים שהיא עוברת לגור בתל אביב שם יהיו לה ולילדיה חיים טובים יותר חשבה. היא היתה חסרת כסף ואמצעים אבל ביקשה מקרובת משפחתה לסייע לה למצוא בית ובאמת רכשה בית (בעזרת הלוואה של קרובת המשפחה). חנוכה נשאר לעבוד עוד שנה בבית שאן , כשהמשפחה עברה ליפו, כדי לשלם את חובות המשפחה בבית-שאן.  כדי לשלם את החובות על הבית ביפו יצאה מרים לראשונה לעבוד מחוץ לבית ואף שלחה את בתה הבכורה, שהיתה בת 14 בלבד, לעבודה במשק בית. בבית היו שני ילדים קטנים, אורי כבר נשלח לגן ולבית הספר אבל את רוני שלחה למשמרת אצל אדם זקן שהפעיל מעין משפחתון בביתו. שם היה עד שהיה נאסף על ידי אחד מאחיו הגדולים יותר. הילדים היו מגיעים הביתה ומחכים למרים שתשוב מהעבודה ובזמן הזה היו קונים במכולת לחם ונקניק לארוחת הצהריים. בבית הזה ביפו, שהיה הבית הראשון של מרים וחנוכה ביפו, לא היתה אפילו מקלחת ובני המשפחה היו מתרחצים בגיגית עם מים חמים שהוזלפו עליהם מקנקן.

 

מאוחר יותר עברה המשפחה לבית גדול יותר ביפו ומרים המשיכה לעבוד עוד שנים רבות במשק בית כדי לעזור בפרנסת המשפחה הגדלה והולכת. במרוצת השנים החיים השתפרו ובמשך כל הזמן הזה היתה מקפידה לארח ולקנות מתנות לילדים, לחתנים ולכלות ומאוחר יותר גם לנכדים ולנינים. זכורים לי הביקורים השבועיים שלה בביתי, כשהיא מגיעה עם סבי, ולכל אחד מהנכדים הכינה שקית קטנה עם ממתקים. בחגים תמיד חולקו מתנות וגם סתם ככה כשהייתי מגיעה לביקור ולרוב גם ללינה בביתה. הבית של  מאמא ובאבא שלי תמיד היה פתוח ומזמין ולכולם היה בו מקום, הארוחות בשבתות  ובחגים עם כל המטעמים שהיתה מכינה והאהבה  ללא תנאים יישארו תמיד חקוקים בליבי.

 

בשנת 2000 נפטר סבי ובשנת 2010 נפטר בנה האהוב אורי. מאז הלכה ודעכה.

ביום   22/2/16  הלכה לעולמה סבתי האהובה כשהיא בת 90+ והשאירה אחריה משפחה גדולה וענפה 4 ילדים, 14 נכדים ונכדות ו 19- נינים ונינות שיבדלו לחיים ארוכים.  

 

תשע"ו