מאגר סיפורי מורשת

סבתא יעל-זכרונות

נולדתי בירושלים בבית החולים הדסה שעל הר הצופים, מקום מגורינו היה בדירת קרקע סמוך לגבול, מול בית הספר לשוטרים בשכונת שייך-ג'ראח.

יעל כתינוקת 

יעל והוריה 

כשפרצה מלחמת השחרור השתלט הצבא על הדירה והיא והפכה לעמדה צבאית. נאלצנו לעזוב ועברנו לגור אצל חברים של הוריי במרכז העיר ליד שכונת מחנה-יהודה. כמונו, עשו כך עוד שתי משפחות של חברים. הצפיפות הייתה קשה מנשוא ובלילה הפכה כל הדירה למיזרון אחד ענק שעליו ישנו כל המבוגרים והילדים. הימים ימי צנע ונאלצנו להסתפק במועט גם מבחינת תנאי המחייה הפיזיים והמזון. אבי עבד במפעלי האשלג בים המלח וכמו בירושלים, גם הוא, במפעל היה נתון במצור.

אמא הרגישה שהיא מכבידה מאוד על החברים שארחו אותנו בדירתם הקטנה, על אף שעשו זאת באהבה וברצון. משהגיעו מים עד נפש ביקשה אמי מדודי ששירת בצבא שישיג לנו אישור לרדת לתל אביב על אף המצור.

הדרך מירושלים לתל אביב היא הזיכרון הראשון המוקדם ביותר שלי. נסענו במשאית שירדה לשפלה על מנת להביא אספקה לירושלים הנצורה. הדרך ארכה כשמונה שעות בדרכים שעדיין לא היו סלולות בדרך שנקראה "דרך בורמה". כל שאני זוכרת הוא התנודה של הארגזים הריקים מצד לצד עם טלטולי הדרך.

 דרך בורמה

כשהגענו לתל אביב סוף סוף אני זוכרת שבכיתי בכי תמרורים כי פחדתי לרדת מהמשאית ומי ששכנע אותי לרדת היה אלמוני שלקח אותי בזרועותיו עם הבטחה לגלידה.

גם בתל אביב גרנו בדירה של חברה של אמא ורק כשהתאפשר לאבא לצאת ממפעלי ים המלח ולהתחבר אלינו, מצאו הורי דירה ביפו שהייתה שייכת בעבר למשרדים של הצבא הבריטי ופשוט נכנסו לגור בה.

ביפו למדתי בבית ספר לבנות על שם "יחיאלי" במקום שהיום שוכן "מרכז סוזאן דלל". שם למדתי עד כיתה ו' שם גם עברתי את מלחמת סיני כשבזמן האזעקות רצנו למקלט במיסיון שליד כנסיית "עמנואל".

אני זוכרת שאהבנו לבקר בכנסייה ומאוד התרשמנו מיופייה. הייתה שם נזירה שסיפרה לנו סיפורים שקשורים במעשי זוועה שכביכול בוצעו על ידי יהודים בילדים נוצרים. כמובן שאמי הזדעזעה מהסיפורים ואסרה עליי לבקר במקום.

באוגוסט 1957 עברנו לגור בצפון תל אביב. גמרתי את בית הספר העממי "בר כוכבא" את התיכון גמרתי בבית הספר "תיכון חדש". במקביל, הייתי מאוד פעילה ב"קן צפון" של התנועה המאוחדת כולל הדרכה. החיים אז נראו לי יפים ומושלמים.

כהמשך ישיר לפעילותי בתנועת הנוער התגייסתי יחד עם כל חברי לנח"ל (נוער חלוצי לוחם). זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. בנח"ל עשיתי את המסלול הרגיל של טירונות במחנה שמונים, שנת הכשרה בקיבוץ "ניר-עם" שבגבול רצועת עזה, התנדבות יחד עם כל חברי הגרעין בפרויקט "ביעור הבערות" בעיירת העולים דימונה ואחריה הליכה לקיבוץ ההשלמה שלנו ביטבתה.

לאחר שחרורי מהצבא עברתי לגור בירושלים שם למדתי לתואר הראשון במקצועות פילוסופיה ומחקר בחינוך. באוניברסיטה הכרתי את אהרון.

יעל ואהרון 

התחתנו בחופש שבין שנה שנייה לשלישית, ב- 5.11.1967 חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים. את בחינות הגמר שלי עשיתי כשכרסי בין שיניי. אחרי בחינות הגמר, מכיוון שאהרון יצא למילואים, עברתי לגור בדירת הורי בתל אביב.

יעל ביום נישואיה

ב- 28.9.1968 נולד בני בכורי איל אבישי (על שם שני סבי אברהם ושמשון). כשאיל היה בן שנתיים התחלתי לעבוד בעיריית תל אביב כמתכנתת מקצוע שרכשתי בקורסים בחברת I.B.M.

ב- 18.6.1972 נולדה בתי ענת שרה (על שם סבתי).

ב- 10.10.1975 נולדה מיכל יפה (על שם סבתי).

כיום אני "ראשת השבט" שכולל שלושה עשר יקרים ובהם שישה נכדים מקסימים.

נועם, תמרה ואמה זלר.

יובל,רותם ועומר צור.

אין מאושרת ממני בעולם!!!

תשע"ה   2015