מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי גוצה (שאנו קוראים לה גבי) נולדה ביאשי ברומניה בשנת 1936.

אביה היה מוכר בחנות גדולה של בשרים ונפטר בגיל צעיר כאשר היא הייתה בת שלוש. אמה הייתה מוכרת בחנות. סבתא שלי הייתה בת יחידה ולא היו לה אחים ואחיות. מאז שסבתא גבי הייתה ילדה קטנה היא ידעה לדבר רומנית ויידיש וכמובן גם קצת עברית, ומאוד אהבה לנגן בפסנתר ולשחק בתיאטרון.

סבתא גבי התחילה את לימודיה בבית כנסת, ליהודים לא הרשו ללמוד במוסדות חינוך רגילים באותה תקופה, לאחר מכן למדה בבית הספר למוזיקה. כאשר התבגרה היא עבדה כפרופסור למוזיקה, צרפתית ורוסית.

סבתא שלי מספרת: "כשהייתי קטנה (בת 6-7) והיו לי הרבה מבחנים בפסנתר, הייתי נורא לחוצה והידיים שלי רעדו, המורה חשבה שאני חולה".

לאחר מלחמת העולם השנייה (אשר נגמרה בשנת 1945), כאשר סיימה ללמוד בבית הספר היסודי, שהיה בתקופה ההיא עד כיתה ח', התחילה ללמוד בתיכון מיוחד למוזיקה משנת 1950 עד 1954 וסיימה את התיכון עם פרס של תלמידה מצטיינת.

בגלל שהקונסרבטוריון למוזיקה היה בבוקרשט, בירת רומניה ולא ביאשי, סבתא המשיכה לנגן בפסנתר לבד.

סבתא השלימה שיעורי נגינה פרטיים עם ילדים קטנים יותר מגיל הגן. בזמן הזה סיימה מבחן בפקולטה של האותיות (פילולוגיה) במקצוע "שפות זרות". אחרי סיום הלימודים בפקולטה היא עבדה כפרופסור בתיכון חשוב ביאשי עד שיצאה לפנסיה.

בשנת 1952 פגשה את סבא שלי, ליביו מוסקוביץ', שלמד בתיכון אחר ביאשי והם היו חברים טובים במשך 6 שנים. בשנת 1958 בתאריך 23 לנובמבר, בדיוק ביום הולדתה, הם התחתנו. בשנת 1963 נולד ילדם הראשון, שהוא אבא שלי ושמו ולריו מוסקוביץ'. לאחר שמונה שנים נולדה להם דודה שלי ושמה סטלה (פירוש המילה בעברית הוא כוכב) .

בשנת 1999 הם החליטו לעלות לארץ ישראל בגלל שהילדים שלהם כבר היו בישראל, וגם משום שנולד להם הנכד הראשון, בן דוד שלי ושמו עידן. כאשר עלתה לארץ היא כבר הייתה בגיל פנסיה והיה קשה בשבילה לדבר עברית, אבל מצד שני היא שמחה שהיא בארץ שכמעט כולם יהודים והיא שמעה גם יידיש, צרפתית ורוסית מפעם לפעם. היא וסבא שלי היו נשואים 50 שנה וכל המשפחה חוותה כאב גדול כאשר הוא מת (בובו כמו שכולנו קראנו לו).

סבא ליביו נולד בשנת 1935 ביאשי, ברומניה ולא היו לו אחים. בילדותו דיבר יידיש ורומנית.

בזמן מלחמת העולם השנייה למד כמו כל היהודים בבתי כנסת וכמו כל היהודים הלך עם הטלאי הצהוב על החזה.

בובו, אהב מאוד לקרוא, כנראה משום שלאביו הייתה חנות ספרים שבה הוא בילה הרבה מאוד זמן, לכן פיתח אהבה מיוחדת לקריאה ולכתיבה.

לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה  החל לעבוד במקום בו ימלא את כל הקריירה המקצועית שלו:

הספרייה המרכזית בעיר יאשי, שאותה ניהל עד גיל הפנסיה. במקביל פרסם ספרים וכתבות בעיקר בנושאי ביקורת והיסטוריה ספרותית.

הוא אהב מאוד לבלות במקומות תרבותיים בעיר כגון: קונצרטים, טיולים, הצגות ועוד הרבה אחרים.

בשנת 1966 אבי ודודתי עלו לארץ ובעקבותיהם גם סבי וסבתי. הם היו מאוד מעורבים בקהילה היהודית ביאשי והחזיקו במשרות שמאוד אהבו, אבל עזבו הכל ועלו לארץ בגלל שרצו להיות קרובים לילדיהם. בשנת 2009, מעט לפני יום הכיפורים הוא נפטר ממחלה קשה. כל המשפחה זוכרת, מתגעגעת ונוצרת את זכרו.

בכל חגיגה משפחתית אנו מרגישים שהוא איתנו ורואה אותנו מלמעלה.

 

הטלאי הצהוב: "הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה, חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי יהודית והשפלה אנטישמית."

תשע"ה