מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, שולמית נולדה בשנת 1947 בתל אביב.

סבתא שלי אוהבת לטייל. היא סיפרה לי על טיול שהיא מאוד אוהבת, שבו היא נסעה לדרום הודו בהיותה בת 62.

היא מספרת: בשלב מסוים בחיים החלטתי שאני רוצה לנסות טיול כמו של תרמילאים. הייתי עושה הרבה טרקים, אבל רציתי לנסוע בלי טיול מאורגן, עם חברה. הלכתי לחנות "המטייל" בדיזינגוף סנטר ובשיטה של פעם – השארתי פתק בלוח מודעות. בפתק כתבתי הודעה שאני מחפשת פרטנרית לטיול בהודו בחודש דצמבר-ינואר בשנת 2008.                התקשרה אליי אישה בשם שולה, בת גילי, יש לה שלוש בנות והיא גרה בקיבוץ בצפון. היינו מאוד שונות באופי אבל החלטנו לצאת לטיול. הכרנו, לקחנו ספר טיולים של הודו, ארגנו מסלול וטסנו. המסלול שתכננו היה מצ'נאי לכיוון קוצ'ין.

חברה שלי מצאה באינטרנט בחור ישראלי שעבד בחברה הודית, והיה מוכן לארח ישראלים בבית שלו ללינה. אף על פי שהגענו בחמש בבוקר, הוא בא לקחת אותנו משדה התעופה. ישנו אצלו יומיים ולאחר מכן עזבנו אותו ונסענו לטייל. היה לנו סכום כסף מאוד נמוך, ולכן היינו צריכות להשתמש בתחבורה ציבורית. האוטובוסים של הודו דומים לאוטובוסים שהיו במדינת ישראל בשנות ה- 50- אוטובוסים שבקושי נוסעים, מקרטעים, אבל מגיעים לכל מקום. הייתה תחבורה ציבורית נגישה, אך באוטובוסים עצמם היו תנאים נוראיים.                ישבנו עם המקומיים שהיו מאוד נחמדים. היו סביבם תרנגולות, ציפורים, כלבים, חתולים וילדים ולכן היינו צריכות להצטופף. הדלתות היו קשורות בחבל על מנת שלא יפתחו בדרך וכך תמנע סכנה. לכל מקום שהגענו, המקומיים הציפו אותנו בהצעות למקומות לינה, משום שראו שתי נשים מבוגרות אירופאיות, כלומר תיירות. בספר הטיולים של הודו מצוינים מקומות לינה אפשריים ומהי עלותם.

הגענו לבתים, פגשנו אנשים מאוד נחמדים ולא היה כסף. החיים באזור היו מאוד פשוטים. למשל, כשרצינו להתקלח היינו צריכות לרדת לחצר, לעשות מדורה ולחמם את המים.        היינו אוכלות במסעדות מקומיות ואנשים שישבו במסעדה וראו אותנו נכנסות למסעדה שלהם, כל כך התרגשו, נגשו אלינו וברכו אותנו כי לא היה מקובל שאירופאיים נכנסו למסעדות של מקומיים. אני מאוד אוהבת חריף ובמסעדות היה אוכל שהכיל חריף ולכן נהניתי מאוד. במקום צלחות ברוב הפעמים היינו מקבלות עלי בננה, והאוכל גם הוא בושל בעלי בננה. המקומיים אכלו בידיים, וכשאכלנו במסעדות שלהם גם אנחנו אכלנו בדומה אליהם. מאוד נהננו, זו הייתה חוויה של טיול שבה מאוד התחברתי לסביבה ולאנשים.

אני מאוד אוהבת עגילים, תמיד ענדתי עגילים לפני שיצאתי מהבית. נסעתי להודו עם עגילים פשוטים שלא עשויים מזהב ולכן נגרם לי נזק לאוזניים. החלטתי שאקנה עגילים בהודו ששם הזהב לא יקר, ההברגה של העגילים הייתה מצוינת, אך קשה לסגירה. יום אחד הלכנו ברחוב, ראינו חנות תכשיטים בת שלוש קומות והחלטנו לחפש זוג עגילים. מצאנו זוג עגילים שמצא חן בעיניי. בהודו מאוד מקובל לנהל משא ומתן על המחיר, וגם אנחנו התמקחנו על המחיר. בסוף של דבר קניתי זוג עגילים עם סגירה פשוטה, ולאחר שלושה ימים אבד לי עגיל אחד כי הסגירה לא הייתה כל כך טובה. אילו הייתי קונה עגילים עם הסגירה שקיימת בהודו, עד היום היו ברשותי שני עגילים.

בדרום הודו קיימים מקדשים צבעוניים רבים, בהם מתפללים כל היום לאלילים. במקדשים יש להוריד את הנעליים. הרצפה הייתה מלוכלכת עד מאוד ולא יכולתי ללכת יחפה, ולכן גרבתי גרביים וזרקתי אותם לאחר השימוש. כל בוקר בעלי החנויות ציירו באמצעות גיר אליל קדוש בכניסה לחנות שהיה אסור לדרוך עליו, והם התפללו אליו שיביא להם מזל. במקדשים היה מהנה מאוד לראות את המקומיים יושבים ומתפללים. גם אנחנו הלכנו כל יום למקדש על מנת להרגיש את האווירה שלהם.

חברה שלי רצתה לעשות טרק, אך היו לה קשיי הליכה.  שכרנו מדריך מקומי שילך איתנו שלושה ימים. התחלנו את הטרק במטעי תה שהיו בכפר גבוה והנופים היו מרהיבים.        ביום הראשון הייתה ירידה תלולה וחברה שלי כבר ביום הראשון התעייפה. אמרתי למדריך שלא נמשיך יותר, אז המדריך לקח אותנו אותנו לאכסניה מגעילה ומטונפת.

בדרום הודו יש ים ונחלים מדהימים. נסענו לשם ושטנו בקנו ארוך כדי לראות איך בונים את הקנו.                                                                                                                הלכנו לתאטרון הודי ושם ניתן דגש על איפור. לפני ההצגה המאפרים הראו לצופים איך מאפרים את השחקנים. היה מדהים לראות כמה שעות הם הקדישו לאיפור. היו רק גברים על הבמה, וכשהם התחפשו לנשים, לא היה ניתן לזהות שמדובר בגברים. בנוסף, הגברים היו משנים את קולם כך שלא הצלחנו להבחין שאכן הם גברים.

כשהגענו לקוצ'ין, עיירה הודית שיש בה יהודים רבים, מאוד התרגשנו משום שביום שהגענו הייתה חתונה יהודית, הלכנו לבית הכנסת היהודי וזה היה מאוד מרגש. אהבנו מאוד את קוצ'ין, כל יום ישבנו על המזח. היו לאנשי העיירה רשתות מיוחדות לדייג, ראינו אותם דגים זמן רב לאורך הטיול.

אורוויל הוא כפר מפואר עם בתים יפים, שבמרכזו קיים מרכז רוחני. בתקרת המרכז ישנה זכוכית שדרכה נכנסה קרן אור מיוחדת מהשמש למקדש. לא היה אפשרי להיכנס למקדש ללא הזמנה מראש. המקום היה מפואר, היו בו ווילות מדהימות. על מנת להגיע לכפר מפואר זה, היינו צריכות לעבור בכפרים פשוטים ומלוכלכים, ולבסוף הגענו למקום מדהים.

החוויה בהודו הייתה מאוד מהנה, מעשירה ומלמדת.

הזוית האישית

נטע תיעדה את חוויותיה של סבתא שולמית, אודות טיולה בהודו