מאגר סיפורי מורשת

סבתא נורית בוקובזה מספרת לנכדתה מיכל על אמה סבתא שושנה מסעודה טרבלסי.

סבתא מסעודה נולדה בעיר ג'רבה שבתוניס בשנת 1925 להוריה כדיר וסילביה ממו.

משפחת ממו חיה בעוני ובפשטות. הנערה מסעודה הייתה מאד רזה, והוריה פחדו שלא ירצו להתחתן אתה (שם היה נהוג לומר שרזות הן עניות) ולכן הביאו לה כל יום כף שמרים כדי שתשמין. ואכן התחתנה בגיל 19 עם אליהו טרבלסי.

כעבור שנה נולד להם בן ובגיל שנה נפטר ולאחר שנה נוספת נולד להם בן נוסף ונפטר, אף הוא בגיל שנתיים ממחלה קשה. כאשר נודע לה שהיא בהריון חששה שאף ילד זה ימות ח"ו. באותה תקופה חלמה מסעודה חלום. ובו היא רואה את הצדיק ר' חי טייב. היא בקשה ממנו ברכה להולדת הבן והוא ענה לה שיולד לה בן ותקרא על שמו, ושלא תדאג כי הוא יחיה. וכך היה, נולד להם בן ושמו חי. בתוניס נולדו להם עוד 3 ילדים.

העלייה לארץ

בשנת 1954 בהיותה בגיל 30 עלתה לארץ באנייה דרך צרפת. הם הגיעו למפרץ חיפה – שם ריססו עליהם תרסיס נגד חרקים ובדקו אותם בדיקות רפואיות קפדניות מכיוון שחששו שהם מביאים איתם מחלות.

בתקופה זו הייתה תקופת הצנע ומשפחת טרבלסי חיו בעזרת תלושים שהביאה להם המדינה לקניית לחם ומרגרינה. וכשרצתה מסעודה להנפיק תעודת זהות אמרו לה במשרדים שעליה לשנות את שמה. מכיוון שזהו שם גלותי, והיום אנו בעולם המודרני לא משתמשים בשם זה, נתנו לה מספר שמות והיא בחרה את השם שושנה אך לא שכחה אף פעם את השם מסעודה. ומאז קראו לה שושנה מסעודה.

ההתאקלמות

תחילת ההתאקלמות שלהם בארץ הייתה בעיר צפת, שם גרה משפחת טרבלסי בשלושת החודשים הראשונים. אך לא הייתה פרנסה לשושנה מסעודה ולבעלה אליהו. הם שמעו שישנה עיר גדולה ושמה תל-אביב ובה יש הרבה מקורות פרנסה. והם החליטו לעבור לעיר זו. בעלה אליהו מכר את התכשיטים והשטיחים שהיו להם. כדי לקנות דירת חדר ביפו – תל אביב. ואכן  הם קנו דירה.

לאחר תקופה, בה גרו בדירתם, הגיעו שליחים ממשרדי המדינה ואמרו להם, שבית זה נועד להריסה ועליהם לפנותו. פיצו אותם בדירת במקום זנוח בתל אביב. (לאחר מעשה נודע שהמדינה שיפצה בית זה למקום מרכזי). בארץ ישראל נולדו למסעודה שושנה ובעלה אליהו עוד 4 ילדים.

מסעודה עבדה מאד קשה כטבחית בבתי ספר ובמשק בית. הכל כדי לפרנס את משפחתה בכבוד. היא נלחמה על כל סימן יהודי וניסתה להשריש אותו בילדיה, למרות הקושי הרב שהיה בחברה התל-אביבית. דאגה לחינוך הילדים, שילמדו רק במוסדות חרדיים והתעקשה שלא לשלוח את הבנים לקיבוצים כפי שרצתה המדינה. כדוגמה לכך: בנה ברוך זכה להיות חתן הגמרא הארצי.

שבת כהלכתה

שושנה מסעודה הקפידה מאד על השבת, הייתה מתחילה בהכנות לשבת כבר ביום ראשון כדי להכניס את השבת בנינוחות.

'כשרות'

למרות שלא תמיד היה כשר בסביבה. "כשהייתי קטנה" מספרת נכדתה אסתר "רציתי לאכול מעדן שוקולד חלבי (מילקי) מיד לאחר ארוחה בשרית. סבתא ממש כעסה עלי (לא היינו רגילים לראותה כועסת כלל!) ואמרה לי שעלי להקפיד על 6 שעות בין בשרי לחלבי. מאוד נפגעתי ובכיתי מכיוון שאצלנו בבית לא היו ממש מקפידים על כך, אך סבתא התעקשה ואמרה שעלי להקפיד על כך כל חיי. כשגדלתי לימדה אותי עוד מהלכות כשרות והיום ברוך השם אני שומרת תורה ומצוות והרבה בזכות מצות הכשרות של סבתא."

אהבת ישראל

שושנה מסעודה הייתה דואגת מאוד לשכנים הקשישים שגרו בקרבת מקום. "כל שבת הייתה שולחת אותנו אמי" מספרת ביתה נורית "לזוג קשישים כדי להביא להם חמין, במשך השבוע היינו הולכים לרחוץ אותם ולגזור להם ציפורניים, כך לימדה אותנו מהו חסד אמתי"

תמיד הייתה משכינה שלום בין אנשים שרבו ובמיוחד בין איש לאשתו. בכל יום שישי בצהריים היו מתאספים אצלה רבים מבני המשפחה כדי לאכול את הקוסקוס המפורסם שלה ולשאול בשלומה. (כמובן שלא שכחה להביא גם לקשישה ברכה שגרה בקצה הרחוב).

החרוסת של סבתא

בכל פסח הייתה מכינה חרוסת תוניסאית מיוחדת וטעימה. לחרוסת זו היה שם דבר, ורבים מהשכונה נהנו מטעמה בפסח. גם כשהייתה מבוגרת, תמיד הייתה לה רוח צעירה וכולם כינו אותה "סבתא שושי". תכונותיה המיוחדות של שושנה מסעודה היו לשם ולתהילה.

שושנה מסעודה נפטרה בדעה צלולה בגיל 91 בשנת 'הקהל' ה'תשע"ו (2015) בשיבה טובה.

הזוית האישית

סבתא שושנה מספרת על אמה מסעודה: "חיים ויהודה מגיעים אתנו לקיבוץ" אמר שליח מטעם המדינה. "בשום אופן לא!" אמרה שושנה מסעודה: "אני אימא שלהם והם יגדלו כיהודים!" זו הייתה מסעודה אמי.

הנכדה מיכל: תודה רבה לסבא וסבתא היקרים שלי ששיתפו אותי בסיפור המרתק על סבתא רבתא שלי. תודה רבה למורה פייגי היקרה על התכנית המעניינת שנתנה לי הזדמנות ללמוד כל כך הרבה על משפחתי