מאגר סיפורי מורשת

אנחנו משפחה ישראלית שורשית.

אני, שָׁלְי. שלווה הוא השם שנתנו לי הוריי ומקורו ב"עיברות" השם סלבה שהיה שם סבתי שנפטרה צעירה בתל אביב. שם נעוריי חסדאי שמקורו בתרגום השם גנודמן מרוסית שמשמעותו היא איש עושה חסד. נולדתי בתל אביב אחות לגדעון המבוגר ממני בשלוש וחצי שנים ובהיותי בת שבע נולד אחי הצעיר רענן. הוריי, גדלו גם הם בתל אביב ושפת הדיבור בבית הייתה עברית.

כשתל אביב הייתה קטנה, המרכז היה באזור דיזינגוף ובן יהודה ושם גם היו מוסדות הלימוד שבהן למדתי. גן ילדים, בית ספר יסודי ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה ברחוב ז'בוטינסקי.

ביום ההולדת  בגיל ארבע

גדלתי בבית של ערכים ציונים-ישראלים שהדגישו את החשיבות ברכישת השכלה, מימוש ערכים לטובת הפרט ולטובת המדינה. כל בני משפחתנו המורחבת התגוררו בסביבה קרובה וכבר מילדות אני זוכרת את המפגשים המשפחתיים המורחבים בסופי שבוע ובעיקר בחגים.

היו לנו מסורות של טיולים בארץ בשבתות ובחגים, חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה במכונית פרטית שהייתה שייכת לדודי ונדחקנו לתוכה ארבעה מבוגרים וארבעה ילדים. היה צפוף וחם, אבל הייתה אווירה שמחה והרמנו קולנו בשיר כדי לא לשים לב לצפיפות.

כשהתבגרתי עברתי לגימנסיה הרצליה ומיד אחר כך התגייסתי לצבא.

בזמן שיחרורי מהצבא החלה כוננות לקראת מלחמת ששת הימים. האווירה הייתה מתוחה אבל התחושה של האחדות בעם עטפה את כולם. לאחר כמה ימים גויסתי למילואים עם חברתי הטובה רותי וביום שחרור ירושלים נשלחנו למחנה מעבר ליד באר שבע. התנאים היו קשים לחיילות, לא היו שירותים נאותים, לא מקלחות אבל המורל היה גבוה. במחנה זה (מחנה נתן) פגשתי את אחי הגדול שגם הוא היה בשירות ואחרי כמה שעות התבשרנו שנינו כי הוא הפך לאבא ואני הפכתי לדודה לראשונה. האב המאושר חזר הביתה כדי לחבק את בנו ואשתו ואנחנו הבנות הועברנו לעזה שזה עתה נכבשה. הרחובות היו מלאים בכלי רכב שרופים ומפויחים. הבתים היו נטושים ודגלים ובדים לבנים התנופפו בחוצות.

הוסענו במשאיות לאזור תחנת המשטרה של עזה כשבדרך צועדות משפחות מבוהלות של תושבים עם ילדים וחפצים חיוניים.

התמקמנו באזור תחנת המשטרה כשספסלים משמשים לנו כמיטות ושולחנות העבודה של שוטרים שברחו משמשים כשולחנות אוכל. מדי יום הבנות הוסעו לקיבוץ נחל עוז כדי להנות ממקלחת של מים זורמים ומארוחה חמה. תפקידנו היה לעזור למושל הצבאי להתארגן במקום ולהפעיל את האזרחים המקומיים שימשיכו במהלך חייהם למרות הטראומה שחוו.

שירות המילואים נמשך כחודש ימים ולאחריו נסעתי עם הוריי ואחי הצעיר לאירופה בפעם הראשונה שם כישראלים זכינו לקבלות פנים אוהדות לאחר מלחמה מפוארת שהחזירה לישראל חלקים מיהודה ושומרון ובעיקר את ירושלים.

את לימודיי באוניברסיטה התחלתי בירושלים בשנת 1967 שבמהלכם פגשתי את חיים שלימים הפך לבעלי ושם היה הבית הראשון שהקמנו. נישאנו בשנת 1969 בתל אביב.

אימצתי את שם המשפחה קרמר שם שכמה דורות נושאת אותו המשפחה. משמעות השם הוא סוחר. אחרי שחיים סיים לימודי המשפטים עברנו לגבעתיים. שם גם נולד בנינו הבכור, עודד. לאחר שנתיים נוסף אליו רובי (ראובן) שנקרא על שם אבא של בעלי, חיים שנפטר צעיר מדי ובתקופת הריוני.

את לימודיי השלמתי בסמינר הקיבוצים וקיבלתי תעודת מורה מוסמכת בשנת 1979 ומיד אחר כך הריתי את בני השלישי יואב. את ילדותם עברו הבנים ברמת השרון שהייתה סביבה כפרית ומיוחדת לגידול ילדים ולפעילויות חברתיות. לתנועות נוער הם לא הלכו אבל פיתחו בקפדנות "שיגעון" לכדורגל ובעיקר לקבוצת מכבי תל אביב. עד היום הם מתרוצצים בכל הארץ ובעולם אחרי הקבוצה וגם ילדיהם ובנותיהם נגועים בחיידק מכבי.

בתמונה: מגרש אצטדיון נתניה בו נערכים המשחקים של מכבי תל אביב ובני המשפחה צופים בהם באדיקות.

שלושת בניי נישאו לטובות בבנות וכל המשפחות מתגוררות באזור המרכז, קרוב אלינו.

בשנת 2001 נולדה נכדתנו הבכורה נעם ואחריה בהפרשים לא גדולים זכינו בעוד שבעה נכדים. תומר, גיא, שירה, רוני, אלון, דן ועידו.

כשהילדים בגרו יצאתי לעבודה במשרד משפחתי בבניין בורסת היהלומים ופרשתי אחריי עשרים שנה. מאז ועד היום אני עובדת כמזכירה רפואית במרכז הרפואי בהרצליה ומשלבת נתינה וקבלה במקום אחד.

המשפחה הגרעינית שלנו נפגשת אחת לשבועיים-שלושה לארוחת שבת אצלנו והמפגש עושה לכולם כיף של אהבה, אחדות, קשר וחוויה חברתית מיוחדת. בערבי הקיץ אנו עושים על האש ובחורף יושבים סביב שולחן לארוחה חמה ומחממת.

בעוד חודש נציין חיים בעלי ואני חמישים שנות נישואים. את החגיגה האמיתית הקדמנו בחצי שנה ונסענו עם כל בני המשפחה בנים, כלות, נכדים ונכדות לחופשה משותפת בקטלוניה, ספרד. החוויה הזאת הייתה מיוחדת ושונה בקשרים שיצרה בין בני המשפחה בעיקר בין בני הדודים, האחים והכלות. יצאנו לטיולים וחווינו הרפתקאות סיירנו בברצלונה המרתקת בחופי הים ובשייט לתוך הים. אכלנו הרבה, שתינו הרבה ובקיצור היה כיף.

אני מקווה ומתפללת לשלמותה של המשפחה ומאחלת לילדינו שיגדלו את ילדיהם במדינה ערכית שחייה בשלום בתוכה ועם שכניה. שיידעו לסנן את הטוב מכל הרעשים מסביב ושהנכדים ימשיכו את המפעל הציוני שאותו התחילו אבותיי ואנחנו ההמשך שלהם.

הזוית האישית

שלי: המפגשים בתכנית זו היו הזדמנות מצויינת לקשר בלתי אמצעי עם נכדתי שירה ולמדתי הרבה על הדור הזה, כמה הוא רציני וכמהה לסיפורים על הימים שהיו.