סבתא רעיה משתתפת ותיקה בתכנית הקשר הרב דורי
סיפורה של סבתא רעיה גלבוע
ההורים שלי (סבא
וסבתא רבתא של רוני)
הורי עלו לארץ מגרמניה בשנת 1933. הם רצו להיות חקלאים ובנו משק בגן השומרון, אבל לאחר שנתיים אבי חלה
בקדחת ונאלץ לעזוב לירושלים ושם נולדתי בשנת 1936.
השכונה שלי
גרנו בשכונה
שקראו לה נחלת צדוק הממוקמת בין נחלת אחים שהייתה בעיקרה מיושבת על ידי יהודים
שעלו מתימן ומצידה השני שכונת שערי צדק של יהודים דתיים מאוד.
השכונה לא הייתה בנויה כמו היום מכבישים
ומדרכות פשוט ריכוז בתים ושטחים ריקים ביניהם ובמרכז בור מים ענק מרוצף באבנים, שהיווה מגרש המשחקים שלנו כילדים. במלחמת השחרור שאבנו מים מאותה באר. בחלק המערבי
של השכונה היו שדות עם סלעים ופרחי בר וגם שם שיחקנו הרבה. באותה תקופה שלטו הבריטים במדינה ומדי פעם היו
מכריזים על עוצר בשכונה מסוימת והבריטים היו עורכים חיפושים בבתים, ואז בשנת 1948
הוכרזה הקמת המדינה והבריטים עזבו את הארץ.
באותה תקופה לא היה לנו אפילו רדיו בבית או
מקרר חשמלי שלא לדבר על מכונת כביסה. לשכנים שלנו היה רדיו ומשם דרך הקיר המשותף
שמענו על הכרזת קום המדינה באו"ם. השמחה הייתה רבה וכול התושבים ירדו למרכז
העיר ופרצו בסערת ריקודים ושירה. אני הייתי בת 11. הייתי בתנועת הצופים ולמחרת
צעדנו בתהלוכה בעיר. אבל מהר מאוד הפכה השמחה למצב של מלחמה. הערבים הפגיזו את
ירושלים וירושלים הייתה במצור.
ירושלים במצור
אבי גויס
לצבא ואמא שלי המשיכה לעבוד. בתי הספר נסגרו ואני עברתי לגור אצל דודים
במרכז העיר. בגלל המצור לא היה מספיק אוכל בירושלים וחילקו כל דבר לפי מנות, כל
אחד בשכונתו. כך שנאלצתי כל יום ללכת לשכונה שלי לחנות שבה
היינו רשומים ולקבל את מנת הלחם היומית. עשיתי זאת גם תוך כדי ההפגזות ומשום מה לא
פחדתי. גם מים חילקו. פעמיים בשבוע הייתה מגיעה משאית עם מכל מים גדול ומחלקת
מים, חצי פח לפי מספר הנפשות במשפחה. גם נפט חילקו באותה צורה.
תיעוד מימי המצור
בת ים
בתום המלחמה עברנו
לגור בבת ים. אבא שלי עבד במשרד מסחר ותעשייה של הממשלה, משרדי הממשלה היו אז
בתל אביב. גרנו על יד הים. בבת ים היה רק בית ספר אחד- בית ספר דתי שנקרא "תחכמוני".
בלית ברירה למדתי בו, אבל לא הייתי היחידה שלא הייתה מבית
דתי. בזכות בית ספר זה ספגתי מעט על יהדות, מה שלא קיבלתי בבית, ועד היום אני אוהבת
ללמוד תנ"ך וסיפורי תנ"ך. בשבתות הפלגנו בים עם סירות בימיות זבולון או
הפועל ובכלל כמעט כל חיי החברה שלנו היו על שפת הים. אהבתי מאוד את התקופה הזאת
בילדותי.
תיכון וצופים
בשנת 1951
משרדי הממשלה עברו לירושלים וגם אנחנו חזרנו לגור בירושלים. נרשמתי ללימודים
בגימנסיה העברית ולא אהבתי את הלימודים, לא הסתדרתי איתם. הייתי בתנועת הצופים.
באותה תקופה הייתה מטרת תנועות הנוער למשוך את הנוער לבוא ולהקים קיבוצים בארץ.
בצלאל ושירות צבאי
בגיל 16 וחצי התקבלתי
ל:"בצלאל". למדתי צורפות ועבודות יודייקה. אהבתי מאוד את המקצוע וראיתי את עצמי בעייני
רוחי גרה במושב ובחצר חדר מלאכה קטן וסביבי הרבה ילדים. הגשמתי את החלום באופן חלקי. בתקופה מסוימת היה לי בית מלאכה ויצרתי תכשיטים שנמכרו במקום שאז נחשב מאוד שנקרא "משכית" ונמכרו בעוד גלריות. בתקופת לימודי בבצלאל עשיתי פסק זמן של שנתיים
ויצאתי לשרת בצבא, שירתתי בחייל האויר במכ'מ ובקרה זה היה בתקופת מלחמת סיני. היה
מעניין. לאחר מכן חזרתי לבצלאל וסיימתי את לימודי.
סבתא כחיילת בתקופת מלחמת סיני
משפחה חדשה
בשנת 1959
התחתנתי ונולד לי בן, הלל, אבא של רוני. בשנת 1967 עברנו לגור במושב מזור. לא המשכתי
עם בית המלאכה ונולדו לי עוד שני בנים ובת ועזרתי בעבודות המשק.
היום יש לי 11 נכדים, משפחה לתפארת ואני מאושרת.
כל המשפחה חוגגת לסבתא רעיה יום הולדת 79
עם כל המשפחה
בעברי השתתפתי כבר בתכנית הקשר הרב דורי בבי"ס בני עטרות עם נכדי האחרים. להלן תמונות
ממצגת תמונות מתכנית קודמת:
צילום ממצגת תמונות מתכנית קודמת
תשע"ו
מילון
לדברים אין רגלייםכשאני אומרת לסבתא שאני לא מוצאת דברים, לדוגמא -שאבדה לי החולצה היא אומרת לי ,"איך? לדברים אין רגליים, כלומר הם לא נעלמו פשוט לבד, רק צריך לחפש".
ציטוטים
”ואהבת לרעך כמוך“