מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל עמר ואני סבתא של נכדתי היקרה פז ואנחנו משתתפות השנה ביחד בתכנית הקשר הרב דורי.

 

 

 

אני זוכרת שנהגנו גם לטייל באיזור הפרדסים של ראשל"צ ולקטוף תפוזים. היינו הולכים לאורך השבילים, נהנים מריחות הפרדס וטעם הפירות. כיום הפרדסים הללו הפכו לשכונות מגורי ובמקום תפוזים ופרחים יש שם המון בניינים.

בילדותי אהבתי גם ללכת לבית-הספר. המקצוע האהוב עליי ביותר היה עברית, מפני שנהניתי לקרוא את הסיפורים בספר עברית שלמדנו בו וגם לכתוב חיבורים. אהבתי גם את מקצוע תורה, במיוחד את הפרקים שלמדנו בעל-פה.

בתמונה, מופיע ספר תורה עתיק, שעובר במשפחתנו מדור לדור. 

 

המורה שלי, קראו לו חיים. הוא היה גבוה ורזה, בגיל 50 בערך. אחד הדברים שאני לא שוכחת עד היום, עשרות שנים אחרי, הוא שכאשר המורה רצה שיהיה שקט בכיתה, הוא היה אומר "הסו", "הסו". זיכרון נוסף מימי ביה"ס הוא שאם תלמיד הפריע, הוא היה אומר לו להניח את אצבעות הידיים על השולחן ונותן לו מכה בסרגל על האצבעות. זה היה קורה רק לבנים. אנחנו הבנות היינו בשקט תמיד.

 

כשהייתי ילדה היו לי תחביבים שונים כמו: ריקמה. אהבתי מאוד לרקום מפיות. חוץ מזה, גם נהניתי לעבוד בגינה שהייתה לנו בבית, גינה קטנטונת ובה גידלתי בצל, צנוניות וירק. לפעמים קטפנו ירקות שגידלנו בעצמנו ואכלנו. האוכל בילדותי היה בריא ומזין. כמעט לא היו ממתקים וחטיפים כמו היום והילדים גדלו על מזון טבעי ובריא.

בתקופת נעוריי הייתי בתנועת הנוער העובד והלומד.

 

תקופה זאת הייתה עבורי תקופה נהדרת ומלאה בחוויות. היה לי מדריך חבר קיבוץ משאבי שדה. הוא היה מדריך נפלא וקראו לו יענק'לה. שם הקבוצה שלי היה קבוצת שדה על-שם יצחק שדה. הפעולות שהמדריך העביר היו מעניינות והנושאים היו חשובים. בסוף כל פעולה היינו רוקדים ריקודי עם ושרים בסניף. לפעמים יצאנו לחצר ושיחקנו מחניים. מידי פעם עשינו אש לילה, ועוד המון פעולות ומשחקים. במסגרת התנועה, יצאנו לימי עבודה בקיבוצים. עבדנו שם בעיקר בקטיף תפוחים, וזה היה כיף. אף פעם לא גרתי בקיבוץ, אבל מאוד אהבתי את החיים בקיבוץ ואת הימים שיצאנו לעבוד שם.  

הזיכרון הגדול ביותר שמלווה אותי עד היום זה הטיול להר מצדה. זה היה טיול של 6 ימים ברגל במדבר יהודה. בסיום המסלול, עלינו לפסגת המצדה. מיותר לציין שלא היה רכבל כמו היום, וגם לא מדרגות…

בטיול הזה השתתפו עוד סניפים של הנוער העובד מכל הארץ, והיינו טור אחד ארוך ארוך. זה היה סוג של הישרדות. אמנם לא אכלנו כל מיני חרקים כמו הישרדות בטלוויזיה – אבל ההליכה במדבר הייתה די קשה. הידלקנו מדורות ובישלנו, שתינו מים מגבים (מי גשם שעמדו בתוך בורות), וגם את המים האלה סיננו. 

כשהגענו סוף סוף אל גג המצדה החזקנו ידיים ועמדנו לרקוד הורה, אבל אחרי שנייה כולנו נפלנו מעייפות. החוויה של מצדה מלווה אותי עד היום.

 

נישאתי לעמרם בשנת 1964. נולדו לנו שלוש בנות: אורלי, יוספה ורויטל וכמובן נכדים: דניאל, בר, ניר, פלג, ופז. 

 סבתא רחל ביום נישואיה לעמרם

אני היום כבר לא נערה צעירה שעוזרת לנערים חברי הקבוצה לדחוף את התרמיל, היום אני כבר סבתא לפז נכדתי המתוקה. 

 

תשע"ו