מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1953 בעיר חלב שבסוריה. נולדתי למשפחה ממעמד בינוני אשר עסקה במכירת בדים ושטיחים.זאני קרויה רחל על שם סבתי מצד אבי. כך היה המנהג, לקרוא לילד הראשון על שם הורי הבעל. מצד אמי היו לי סבא וסבתא ודודה (אחות של אמא) שגרו בדמשק.המרחק מדמשק לחלב היה מרחק של 4-5 שעות ולכן נסענו לעיתים רחוקות לבקרם. כשהיינו מגיעים לביקור זכור לי שהיה כיף. היינו מטיילים, ומבלים בחיק המשפחה. מצד אבי היו לי סבא וסבתא, ו6 דודים. בחלב גרנו בשכונת היהודים. בערבית קראו לה "חארת אל יהוד" היינו גרים בשכנות עם ערבים והיחסים היו מאוד טובים, הדלתות היו פתוחות והיינו בשכנות טובה כמו משפחה.

אני גרתי בבית עם ההורים שלי, סבא וסבתא, דוד ודודה אחים של אבי. אני זוכרת שבתור ילדה הייתי בת יחידה הוריי פינקו אותי, הלבישו אותי בבגדים יפים ותואמים שאמי הייתה תופרת בעצמה או סורגת לי. דודתי גם הייתה תופרת לי ומפנקת אותי. שם החיבה שלי היה שילה – (מהמילה רשל בלועזית רחל בעברית)

מול הבית בחלב היה לונה פארק ענק שמו בערבית היה סביל, אבי היה לוקח אותי לשם ואני זוכרת את עצמי על המתקנים קונה שערות סבתא, תורמוס ממתקים וכד'… היה עוד פארק לאומי גדול בשם משתל (בתמונה המצורפת אני מצולמת בפארק זה) היו בו מזרקות ופסלים יפים וגם לשם הלכתי הרבה עם אבי.

בשנת 1956 כשהייתי בת 3 שלחו אותי ל"כותאב" – זהו חדר שבו לומדים לקרוא ולכתוב בערבית.

עלינו בשנת 1958 אז המשטר הסורי החליט לפתוח את שעריו ולתת ליהודים לצאת מסוריה. סבי מצד אבי מאוד רצה לעלות לארץ ישראל כי היו לו בישראל ילדים והוא רצה לראותם. סבי התחיל בסידורים לקראת עלייה לארץ ישראל והתחיל למכור את חפציו, את הבית, את העסק. מחלב הביא איתו מכונת כביסה, פרימוס, בגדים ועם חפצים אלו הגענו לארץ ישראל. כאשר הגענו לארץ לקחו אותנו במשאית ובה הרבה עולים חדשים נסענו לכיוון קרית גת. אמרו לסבי שבקרית גת נצטרך לגור אך סבי שראה מסביבו שממה ומדבר לא היה מוכן לרדת מהמשאית. כל הנוסעים שהיו במשאית ירדו למעט משפחתי. סבי לא היה מוכן לשמוע על כך וביקש לנסוע לתל-אביב וכך המשאית לקחה אותנו לתל אביב לדוד שלי שעלה מבעוד מועד לארץ ישראל. גרנו אצל הדוד כחודשיים ואז אבי החליט שהוא רוצה לעבור לבית משלנו וכך הלך לחפש בית. בדיוק בת-ים התחילה להבנות ואבי וסבי החליטו שנעבור לשם. הבית הראשון שראו קנו (שם גר אבי עד היום).

כשהגענו לארץ כאשר הייתי בת 5 היינו צריכים להתרגל לחיים שלא הכרנו… לדוגמא: אי אפשר היה לקנות מה שרוצים. מזון היינו צריכים לקבל עם תלוש מזון והייתה הקצבה, ישנו על מיטות סוכנות מברזלים ומזרון מקש. טלפון לא היה ורק בשנות ה-70 המאוחרות יכולנו להזמין קו ביתי וגם זה לקח 7 שנות המתנה. וכאשר קיבלנו קו טלפון זה היה בשותפות עם השכנה. טלוויזיה לא הייתה ונאלצנו לשמוע את החדשות דרך משדר הרדיו. מקררים אז עבדו על קרח ואני זוכרת את עצמי הולכת עם סבתי לבית החרושת של הקרח וסוחבת במתקן מיוחד את הקרח וכמובן עד שמגיעים הביתה חצי בלוק נמס בדרךJ בתקופה של אז כאשר היינו עורכים קניות היו עוטפים לנו את המצרכים בנייר עיתון ואז מכניסים לשקית נייר חומה או שהיינו שמים בתוך סל קניות מפלסטיק שלא היה נוח והיה מכאיב בידיים או סל רשת מבד עם ידיות מעץ שיהיה יותר נוח. את הכביסה שמו בתוך דוד והרתיחו את המים בפרימוס כדי שייצא נקי. את הכביסה הלבנה היו שוטפים בחומר מיוחד שנקרא "כחול כביסה". מכוניות היה דבר נדיר ואנשים השתמשו באופניים או בתחבורה ציבורית. בבנקים היו תוכניות חיסכון לילדים שנקראו "דן חסכן" – כל מי שפתח תוכנית קיבל קופה ובה היה צריך לחסוך את הכסף. המטבע נקרא גרוש אגורות וכד', כשהקופה הייתה מתמלאת היה צריך לקחת אותה לבנק, שם היה מתקן מיוחד, שהיה מסודר לפי מטבעות. היה צריך לסדר את המטבעות וכך ידעו כמה כסף נחסך. בגיל 5 כשהגענו לארץ הלכתי לגן עירוני ושם למדתי עברית. כאשר הגעתי לגיל 6 עליתי לכיתה א בבית ספר עקיבא – ממלכתי דתי. כאשר הגעתי לגיל 8 נולד אחי גבריאל וכעבור שנתיים אחי יעקב. שניהם קרויים על שם סביי.

חגגנו את חגי ישראל  כמיטב המסורת שידענו מסוריה. בחג טו בשבט היה מנהג שכל ילד שנולד תפרו לו שקית מבד ועליה רקום שמו וציור של פרות (מצ"ב תמונה) סבי היה ממלא את השקית בכל הדברים הטובים והטעימים. את הפירות היבשים דאג לקנות סב המשפחה ובערב החג היינו עורכים שולחן עמוס בכל טוב והמשפחה המורחבת הייתה באה לחגוג עימנו. לאחר שהיינו טועמים מהשולחן היינו עומדים בטור ארוך כל הנכדים מהקטן לגדול עם השקית ביד וסבי היה מחלק לנו את שקיות הבד שהוכנו מראש. עוד מנהג שזכור לי היה כאשר בן נולד לאחר הברית היה מגש שנקרא: "המגש של אליהו הנביא" היו עוברים איתו מאחד לשני ואנשים היו תורמים כסף ולאחר מכן תרמו את הכסף לבית הכנסת. עוד מנהג שזכור לי הוא חג הפסח. בערב החג כאשר סיפרו על יציאת מצריים היו לוקחים בד ושמים מצה עושים את הבד בצורה של צרור שמים אותו על הכתף ושואלים: "מאיפה אתה בא?" האדם עונה "מסוריה" "לאן אתה נוסע?" "לירושלים" הייתה לזה משמעות מכיוון שגרנו בגולה וחלמנו על היום שבו נעלה לארץ ישראל. עוד מנהג שזכור לי היה כאשר צמחה השן הראשונה לתינוק היו מכינים חיטה מתוקה ומזמינים אנשים כדי שיאכלו ויברכו את התינוק שהשיניים יצמחו כמו החיטה ושלא יסבול מכאבים.

בתמונה זו אבי פרג' עיני נותן שקית טו בשבט לנכדתי שחף שהיא נינתו:

אלו הם שקיות הטו בשבט של כל הנכדים והנינים במשפחתנו:

בילדותי היו משחקים כמו קלאס, 5 אבנים, דוקים ותמיד היינו ביחד מה שהיום לא מוכר לילדים בעקבות התפתחות הטכנולוגיה. היינו תמיד עם דודים, ובני דודים ותמיד נפגשים יחד. סוריה זכורה לי מקום מרהיב ביופיו. מאוד רציתי לנסוע לבקר ולראות היכן גרתי וגדלתי אך לאור המצב היום לצערי אין זה יכול לקרות.

במהלך שנות לימודיי בבית הספר הלכתי לתנועת בני עקיבא, לתנועת הנוער העובד והלומד וכך העברתי את שנות בגרותי. הייתי תלמידה טובה וממושמעת. בגיל 18 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל כללי. את שירותי עשיתי בבסיס הקרייה בתל אביב. שירתי שנתיים וכשהשתחררתי התחתנתי עם בעלי הראשון מוטי בוכבינדר. מנישואים אלו נולדו לנו 3 ילדים: חגית הבכורה, רוית האמצעית ויוסי הקטן. רוית היא אמא של שחף.

מלחמות שעברתי בחיי:

· כאשר הייתי בת 14 בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים שנמשכה שישה ימים ובהם היינו צריכים לרדת למקלטים ולהישאר שם שעות עד יעבור זעם. זכור לי שהיינו ממלאים שקי חול כדי לאטום את החלונות ולהגן על עצמנו מפני פגיעה.

· כאשר נולדה ביתי הבכורה בשנת 1973 והייתה רק בת שבוע פרצה מלחמת יום כיפור. אני כאמא טרייה התארחתי בבית הוריי ובזמן האזעקות אבי פחד להוריד תינוקת טרייה למקלט והיה נשאר איתה בבית ומגונן עליה בגופו.

· בשנת 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל הייתי אמא לשלושה ילדים קטנים. המלחמה לא פגעה בשגרת חיינו מכיוון שגרנו בבת ים והמלחמה התנהלה בעיקר בצפון הארץ

· בשנת 1985 פרצה מלחמת לבנון הראשונה גם בה נוכחתי

· בשנת 1991 פרצה מלחמת המפרץ שהייתה שונה מכל המלחמות כי האיום עלינו היה בטילים כימיים. התגוררתי עם שלושת ילדיי אצל הוריי. קיבלנו מסכות אב"כ והיינו צריכים לשבת בחדר אטום ולקנות מצרכים לשעת חירום. היינו שומעים את הסקדים והפטריוטים עוברים מעלינו ומתפוצצים באוויר.

· בקיץ 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה שבה בני הקטן היה מגוייס ועברו עליי ימים לא פשוטים של חרדות ואי וודאות לגבי מצבו.

· בשנת 2012 היה מבצע עמוד ענן שגם בו בני השתתף כלוחם קרבי ביחידת גבעתי

· בקיץ 2014 פרצה מלחמת צוק איתן ושוב אותן חרדות וחוסר וודאות כי בני השתתף במלחמה וגם נכדיי היו צריכים לעבור אזעקות, מקלטים, ממדי"ם…