מאגר סיפורי מורשת

שמי זלטה פבלוק, ואני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. את הסיפור הבא על סבתא רבתא שלי, חיה גלינה, סיפרה לי אימי, ואני מביאה אותו כאן בפניכם:

ילדות ומשפחה יש לי את הסבתא הנדיבה והמפתיעה ביותר בעולם! שמה חיה. היא אדם עליז מאוד. כל יום סבתא מצליחה למצוא כל כך הרבה דברים טובים ואירועים שזה מאוד מעניין להיות איתה. בסך הכל היא מנסה למצוא לפחות קצת טוב וקל בכל דבר. מפתיע עוד יותר, שסבתא שלי, בהיותה ילדה קטנה מאוד, בזמן המלחמה הפטריוטית הגדולה, חוותה כל כך הרבה סבל עד שנשאר סימן בל יימחה בנפשה. החלטתי לכתוב על סבתא רבתא שלי כי היא חיה חיים עמוסים באירועים. קראו לה חיה, היא נולדה בשנת 1929 באוקראינה, במשפחה יהודית רגילה, היו לה 5 אחים ואחיות. קראו להם: מוישה, מנדל ,רוזה, טטאינה ומארק. הילדות הייתה הכי רגילה כי אז עוד לא היו גנים. הם שיחקו וגדלו בבית, עשו לעצמם בובות מקש או בד. כשהגיע הזמן ללכת לבית הספר היה רק בית ספר אחד בסביבה: בית ספר לכנסייה, והיא הלכה לשם כדי ללמוד קרוא וכתוב. מאכלים שנהגו לאכול היו מן המשק שלהם מגידול עצמי, הם קנו רק כל מיני מטעמים מתוקים כמו סוכריות, עוגיות ועוד. בשבת היה מנהג לאכול מאכלים טעימים ומיוחדים יותר מחיי היום יום. מקום הקנייה של כל מיני מצרכים היה השוק בו ניתן היה לרכוש כמעט כל דבר כגון: חיות מחמד, חיות משק, בגדים, רהיטים, צעצועים, שתילים, כלים וחומרי בניה. הייתה לה קבוצת חברים שלרוב לא שיחקו הרבה זמן בגלל שאחרי בית הספר היא וחבריה היו עוזרים בבית בשלל עבודות, כגון עזרה במשק, ניקיון הבית והמשק ורק אחרי זה היו משחקים. רוב החברים גרו במשק. המשחקים ששחקו היו רבים מאוד. סבתא רבתא אהבה לצפות באמה כשהיא חלבה את העז. אמה הייתה משאירה קערת חלב לקיפוד שהכינה בעצמה ליד הגדר, והקיפוד היה בא לשתות את החלב שהשאירה לו. כמעט לא היו לה שעות פנאי כי מיד כשחזרה מבית הספר היה חייבת לעשות את כל העבודות הרבות בבית שלה. בבית הספר לא למדו כפי שלומדים היום בחטיבה. היחסים עם המורים היו טובים אבל  הייתה משמעת חזקה. העונשים היו לפי מה שקרה. אם היה משהו חמור היו נותנים מכה עם הסרגל על היד, ואם היה משהו קטן היו לוקחים את התיק עם החוברות והשיעורים. התלבושת האחידה הייתה חולצה לבנה וחצאית בצבע שחור. היו טיולים למקומות קרובים ונהגו לצאת לדוג דגים, החגיגות היו רק בחגים. היא הכי זוכרת את המחנכת הראשונה שלה.

נעורים ומלחמה כך נמשכו החיים עד שנת 1941 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ואז כל החיים התהפכו ב-180 מעלות. הפשיסטים החלו לתקוף ולכבוש עיר אחר עיר. היה רעב, קור, אנשים חוו טראומות ונכנסו לפניקה ומצבי לחץ ואימה. החלק הקשה ביותר היה עבור אימהות עם ילדים שניסו לברוח למקומות שבהם אין מלחמה. כל בני המשפחה ניסו לישון בכל מקום אפשרי שמצאו – אם זה באסם או בשדה, אכלו מה שההורים בקושי הצליחו למצוא. הרבה צרות ואסונות הביאה המלחמה לאנשים. פעם אחת במהלך ההתקפה הגרמנית הסתתרה סבתא עם הוריה ושכנותיה במרתף מהגרמנים. היה חשוך לגמרי. אחד הגרמנים פתח את דלת המרתף והאיר בפנס. ברגע זה הוא ראה ילד בן חמש והרג אותו. לפעמים לא היה אוכל בכלל, ומסביב היו מאות אנשים שבקושי רב הצליחו לשרוד. לאחר תקופה מסוימת הנאצים אספו את כל היהודים לרחוב אחד. למי שהיה בית גדול הזמין קרובי משפחה לגור אתו. סביב הרחוב שגרנו לא הייתה גדר תיל שסגרה את הגטו כמו בשאר המקומות, מפני שהנאצים הכירו את כולם והסתפקו בשמירה וצפייה בנו. הכניסה והיציאה מהרחוב הייתה אסורה. היו אוקראינים ופולנים שעזרו לגרמנים והיו שותפים בפוגרומים שנעשו בהם. האוקראינים שנאו אותנו וגם הפולנים. היו חבורות של נוער ומבוגרים שהיו הורסות בתים, מציתות ושוברות את הרכוש היהודי. הם היו גונבים ושוברים ולוקחים כל דבר. הכי זכור לי שבערב שישי ישבנו מסביב לשולחן לאחר קבלת שבת, חזרנו מבית הכנסת וישבנו ושרנו זמירות שבת ואכלנו מהאוכל הנפלא של דודתי ליפשה. לפתע פתאום החלון התנפץ מאבנים שנפלו והתגלגלו על השולחן. הם קראו לעברנו: "ז'ידים לפלשתינה". הזיכרון מאותם הימים היה של תחושה מתמדת של רעב ופחד מהלא נודע .אנו הסתתרנו ונשארנו באותו בית. ובמהרה הגיע יום עוד יותר גרוע, את אבא לקחו להילחם והם נשארו לבד. ואז אימא קיבלה החלטה, לא לברוח יותר לשום מקום ,כי לקחו את בעלה, ולנסות לשרוד באותו מקום.

באחד הימים הגיעו הגרמנים עם כלים, רהיטים, אוכל וחיות חווה. הם גירשו את היהודים אל הכיכר המרכזית, את חלקם רצחו ולמשפחתנו היה מזל כי את אימא שלחו לטפל בפרות ולספק לגרמנים חלב. עם הזמן הגרמנים התחילו להרשות לקחת קצת חלב הביתה וזה הציל את חיינו ממוות ורעב. כולנו נצלנו! כשנגמרה המלחמה ואבינו חזר, אנו חזרנו לביתנו באוקראינה. הבית שלנו כלל שני חדרים קטנים ומטבח. היו אלה גם חיים קשים לאחר המלחמה, עם קשיים רבים, שכללו רעב. הייתה שמלה אחת לשלושת האחיות. בשנת 1949 הממשלה של ברית המועצות החליטה ליישב את כל היהודים במקום רחוק, בו התחלנו ללמוד לחיות במקום חדש. כולם עבדו והרבה, זה נעשה לפי סימן, ובסוף החודש לפי כמות הסימנים נתנו כמות אוכל.

כשסבתא הייתה בת 18 בפקודת סטלין נשים שכבר עברו את גיל 18 ועוד לא התחתנו היו נדרשות לעבוד בשדה כדי לחטוב עצים. בלילה באו אנשים במדים ולקחו חלק מהאנשים. הסירוב היה בלתי אפשרי, אחרת היו שולחים למחנות. לכן היה עדיף להינשא בדחיפות. כך הופיע בחייה של סבתא רבתא סבא רבה שלי דמיטרי. בשנת 1953 מת סטלין, וזאת הייתה מכה קשה לאנשים: כולם פחדו ממנו אבל הוא שלט בברית המועצות זמן כה רב שאנשים לא ידעו מהם החיים בלי סטלין. הוא היה בכל מקום: במוח, על כרזות, על ציורים, על ספרים, והנה הוא מת ואנשים החלו להיכנס שוב לפניקה מהלא נודע. אף אחד לא ידע מה יהיה בעתיד. הזמן עבר והממשלה החדשה שינתה את אורח החיים לטובה, ואנשים סוף סוף הצליחו לנשום לרווחה והפסיקו לפחד. סבתא למדה אחת עשר שנים בבית ספר. כשגדלה המצב נהיה יותר קשה ומסוכן ליהודים, ובנים יהודים לא רצו להתחתן עם יהודיות. באותה תקופה למדה באוניברסיטה מתמטיקה ואחר כך ספרות. אחיה גם למד באותה תקופה באוניברסיטה, ואמר לה שתהיה בעיה להתחתן כי היהודים רוצים רק גויות.

בסופו של דבר התחתנה. בהמשך נולדו לה 2 ילדים: בן בכור ובת צעירה. הבת היא סבתא שלי ואימא של אמי. דמיטרי מת כשאמי הייתה בת 3. סבתא עדיין לא אוהבת להיזכר במלחמה. כשמשפחתם גורשה לגרמניה, הסתובבה והביטה אל ביתה מרחוק. מואר בשמש בוהקת בחלונות זכוכית שקופים, בית המשפחה נראה כה יפה. סבתא כה יפה ומתוקה, תמיד זכרה את החזון הזה שכולם חיו בבית יחד וקיוותה שהם יחזרו והחיים ימשיכו כרגיל.

הזוית האישית

הנכדה זלטה: זה נהדר שאני יכולה להקשיב לאימא שמספרת לי על הסיפורים של סבתא רבתא שלי, להקשיב לסיפורים שלה על העבר. אחרי הכל, אנחנו הדור האחרון שרואה ותיקים ומשתתפים במלחמה. אני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד מהאנשים האלה להאמין בטוב, להעריך ולאהוב את החיים, להתייחס ביראת כבוד למה שהגורל נותן לנו. לא משנה כמה אנחנו מרגישים רע, אנחנו פונים לאחור, מסתכלים על גורלם של הסבתות והסבים שלנו … ומבינים שניתן להתגבר על כל הכישלונות שלנו בקלות.