מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא בלנקה וויג ז"ל נולדה בשנת 1924 ב- 13 בדצמבר בכפר סולוטבינו שבצ'כיה.

 

העשרה: עד מלחמת העולם הראשונה היה היישוב חלק מהונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופח היישוב לצ'כוסלובקיה. בשנת 1945 אוחדו שני הכפרים לעיר סולוטבינו. הכפר נמצא בהרי הקרפטים אשר עומד על מכרות מלח.

 

אביה עבד קשה במאפייה פרטית כדי לפרנס את המשפחה, שהיתה בת תשע נפשות. בלנקה היתה ילדה חברותית והיו לה הרבה חברים, חלקם יהודים וחלקם לא. היא אהבה לצאת לשחק עם חבריה, בימות הקיץ בנהר שהיה סמוך לביתם ואילו בחורף הקר והמושלג שיחקה עם שלוש חברותיה היהודיות במשחק החתונות. הן התלבשו בבגדים חגיגיים וביימו חתונות. בשאר היום, היות שבלנקה הייתה הבת הבכורה מבין 3 אחיותיה, היא עזרה לאמה בגידול האחים הקטנים, בשמירה על הצאן והבקר ובהאכלת האווזים שהיו בחצרם.      

 

    

בהיותה בת 12 נשלחה לעבוד יחד עם אחיה הבוגרים במאפייה המשפחתית כדי לעזור בפרנסת המשפחה. תחילה עזרה באפיית לחמניות באופן ידני ולאחר מכן עזרה לאביה לשווק ולהוביל את הלחמניות לעיירה שנמצאת בסמוך לגבול רומניה. לגבול היה ניתן להגיע בעגלה רתומה בסוסים. המעבר לא היה פשוט בגלל שהוא היה גשר צר מאוד.

אחרי שסיימה את בית הספר חלמה להיות אחות, וניסתה להתקבל ללמודים באוניברסיטה על מנת לרכוש השכלה ולהיות אחות. מצבם של היהודים החל להידרדר ולכן לא הסכימו לקבלה ללימודים בגלל שהיתה יהודייה.

 

כשהייתה בת 20 החלה שנאה קשה ליהודים וכל משפחתה נשלחה לגטו בסולוטבינו (אפריל 1944). הם ניסו להישאר ביחד כל הזמן, אך כאשר הגיעו למחנה נאלצו להיפרד ועד חודש מאי אף אחד לא ידע על מיקומו של האחר.

 

במאי העלו אותם על רכבות לאושוויץ, הם עשו תורנויות מי יעמוד ליד החלון עד למחנה. למרות שהדרך הייתה מאוד קשה והרבה אנשים מתו, גדולים וקטנים, סבתא בלנקה שרדה. הם הגיעו לאושוויץ, שם עברו סלקציה. מבוגרים, חולים וילדים קטנים נשלחו לתאי גזים למוות כי לגרמנים לא היה בהם צורך והשאר נשלחו להיות משרתים לנאצים הבכירים במחנה.

 

מכל המשפחה נשארו בלנקה, אחיה לייזר ואבא ברוך. באוגוסט 1944 היא הועברה עם בת דודתה, שרה, למחנה עבודה (וייסוואסר), שם עבדו במפעל זכוכית שייצר נורות למטוסים הגרמנים, עד מרס 1945. בסוף מרס הועברה למחנה ריכוז בלזן-ברגן וחודש לאחר מכן, באפריל 1945, המחנה שוחרר מהנאצים על ידי הכוחות האמריקאים שנכנסו למלחמה יחד עם הרוסים נגד הגרמנים.

 

בלנקה פגשה את אביה ואחיה והם חזרו הביתה לעיר הולדתה. כל אותן שנים אחיה (שהיה צעיר ממנה ב-4 שנים) ואביה לא ידעו דבר על קיומו אחד של השני, עד אשר נפגשו ביציאה מהמחנה ולאחר חיפושים ממושכים.

בלנקה וכל שאר האנשים ששרדו את השואה יצאו מחוץ למחנה מפני שהם פחדו שהגרמנים יחזרו מדבריהם, לכן הם ברחו רחוק ממנו. כאשר כולם היו מחוץ למחנה, הם התחילו לחפש את המשפחות שלהם. חיפוש קרובים נעשה כך: אנשים טיפסו על עמודים מחוץ למחנה וצעקו את שמות המשפחה, והיו גם אנשים שקישרו אחד בין השני. בלנקה ולייזר אחיה, שהיה עם חברו, נפגשו לפני שהם פגשו את אביהם. לאחר זמן מה נמצאה גם בת דודתה, שרה. בעזרת החיפוש גם אביה, ברוך וייג, נמצא וכך אמרו לו האנשים "תראה, הנה בלנקה ביתך ולייזר".

אביה ניסה לשקם את חייו, התחתן בשנית עם בת דודתו שהייתה צעירה ממנו ולהם נולדו שלושה בנים.

בגיל 22 נישאה בלנקה למשה ונולדו להם בן ובת. היא המשיכה במסורת של אמה שהייתה עקרת בית וגידלה באהבה את ילדיה – ואף ויתרה על חלומה להיות אחות. בעלה היה חייט ידוע באזור, אך נפטר בגיל צעיר בשנת 1972 בהיותו בן 52. ילדיה נישאו ולאחר מות בעלה עברה להתגורר עם בתה הצעירה וטיפלה במסירות רבה בנכד שנולד (אבא של בר).

 

בשנת 1974, כשנתיים לאחר מות בעלה, החליטה כל המשפחה לעלות לארץ ישראל. ההסתגלות לארץ חדשה הייתה קשה. הם הצטופפו בבית קטן ועבדו שעות רבות לפרנסתם. בשנת 1980 נולדה לה נכדה והטיפול בנכדים הפך למרכז חייה. בשנת 2002 נולד לה הנין הבכור, בר, בו המשיכה לטפל במסירות רבה. בגיל 87 כבר נשארה בבית רוב היום ובגלל הקושי להתנייד באופן עצמאי טופלה על ידי המשפחה. היא הצליחה ללכת מעט בעזרת הליכון וכיסא גלגלים. היא אהבה מאוד לבשל ולאפות ואף לשחק משחקי חברה כמו רמי ודומינו ולצפות בטלוויזיה. סבתא בלנקה הייתה צלולה בדעתה, בשנת 2013 בהיותה בגיל 89 נפרדה מאיתנו לצערנו. 

תשע"ה 2015