מאגר סיפורי מורשת

העלייה של משפחתי

משפחת שטינמץ התגוררה בפטרובה ברומנייה. היהודים בכפר היו יהודים דתיים מאוד(חרדים) רובם עסקו בחקלאות, הייתה להם שכנות טובה וחברות כמו משפחה. ביום בהיר בשנות העשרים הגיע אליהם שליח מנהלל אשר בארץ ישראל.

בארץ באותם זמנים רצו לכבוש את העבודה החקלאית מהערבים ושבמקומם יעבדו יהודים מהגולה. לשם כך הצליחו לקבל מהנציג הבריטי בארץ רישיון עלייה לישראל (סרטפיקט, כך קראו הבריטים לרישיון העלייה לארץ). באותם ימים מי שקבע איך לנהוג היה סבא, והוא טען שלא הגיע עדיין השעה לעלות לא"י כי המשיח עדיין לא היגע, שלושת הבנים מנחם ישראל, מאיר ובנימין שלמה  שהיה ראש משפחתינו (אבא שלי)נסו לשכנע את סבא שאנחנו נעזור בבניית ירושלים. הם חשבו שזה יעזור בשכנועו, כי סבא היה אדם דתי ובניית ירושליים הייתה חשובה לו. לאחר שכנועים רבים הסכים סבא לשלוח את שני בניו הגדולים לתור את ארץ ישראל לדעת איך שם. סבי בנימין שלמה הכריז:  "אני ומשפחתי הגרעינית נעלה לישראל גם אם אחי יחזרו עם דעה שלילית על הנעשה בארץ ישראל" שנקראה באותם ימים פלסטינה  אי.

למרות שאף אחד מהמשפחה לא נסע לארץ ישראל אבא שלנו ביניימין שטינמץ החליט הוא ומשפחתו הגרעינית נוסעים, מקבלים את הצעת השליח ונוסעים אבא, אימא, וארבעת הילדים: חנה ברוך מרדכי ואריה. נפרדו מהמשפחה בהתרגשות רבה עצב ודמעות והרגשה של מי יודע אם עוד יפגשו פעם.

סוף סוף בארץ

בארץ ישראל הגיעו לרחובות מושבה של עצי הדר. כל האנשים שהגיעו יחד אתם היו מיועדים לעבודה בפרדסים המטרה הייתה שהיהודים יעבדו בחקלאות יחד עם הפועלים הערבים שעבדו שם. אנחנו גרנו ברחובות בשכונה הנקראת שעריים תושבי השכונה היו  יהודים שהגיעו מתימן.

השנה הייתה שנת 1934 שנה לאחר מכן ב-1935 אני נולדתי וקראו לי רבקה על שם סבתא של אימא שלי, אני הייתי החמישית במשפחה. אבא עבד בפרדס של מילר שנמצא בחלק הצפוני של המושבה בעוד אנחנו גרים בחלק הדרומי של המושבה כך שהמרחק היה רב, לכן אבא קנה חמור הרתום לכרכרה, כך הגיע אבא יום יום לעבודה בפרדס. משמרת אחת בפרדס לא הספיקה לכלכל את המשפחה כולה, אבא היה איש עבודה חרוץ ונאמן למרות שבפטרובה הייתה לו חווה חקלאית משלו ונחשב לאיש עמיד, בחר להשאיר הכל מאחוריו לעלות לארץ ישראל ולהיות פועל בפרדס של מישהו אחר. מכיוון שהפרנסה לא הייתה מספקת מצא עבודה נוספת אצל אחד הקבלנים הבונים בנינים בעיר. מהר מאוד התברר שאסור לו לעבוד מחוץ לפרדס כי לזה נתנו להם רשות לבוא לפלסטינה א"י (שזה אומר פלסטינה ארץ ישראל) כך נקראה ארץ ישראל בפי היהודים, בעוד הערבים קראו לה פלסטינה בלבד. מאחר שאבא יכול היה לעבוד רק בפרדס, הציע מילר, בעל הפרדס, לאבא דירה בתוך הפרדס ליד באר המים.

בלילות, היה משקה את העצים ועל זה קיבל משכורת כפולה. אימא, למרות העבודה המרובה שהייתה לה בגידול הילדים, הצטרפה לא פעם לעבודה בפרדס.

בלילות, היו מופיעות כנופיות של ערבים, שבאו להתנכל לנו, לכן ברוב הלילות היו מוציאים את הילדים והנשים לישון בבתי האריזה בתחום המושבה. כל ימות השבוע אבא עבד קשה מאוד. בשבתות אבא הקדיש לנו את כל זמנו. טיילנו בפרדס עם ההורים ואבא הסביר על עבודתו מה הוא עושה ואיך מעבירים את הפרי מהפרדס עד לנמל.

היות והיינו דתיים אסור היה לקטוף פרי בשבת. שבת אחת התחכמנו, התפזרנו בין העצים וקילפנו תפוז בעוד הקליפה נשארת תלויה על העץ, ואז אבא נזף בנו: "מה? שכחתם? לא קוטפים פרי בשבת!!!", "לא קטפנו!" והראנו לו את הקליפה התלויה על העץ. אבא חייך ואמר שאפילו הרב, לא בטוח יוכל לענות על סוגיה הלכתית זו האם מותר או אסור לקלוף פרי בשבת בעודו תלוי על העץ.

זאת הייתה תקופה מאושרת. הוא כתב בגאווה אל משפחתו בפטרובה על האושר שבחיים החדשים. אבל מותה של אימא שינה הכל. אימא חלתה במחלה קשה מאוד הייתה חולה מספר שנים, ובכול השנים האלו חנה, אחותינו הבכורה, היא שטפלה באימא ובנו, אחיה הקטנים, במיוחד בי, האחות הקטנה שלה.

כאשר אימא נפטרה הייתי בת שש. אסון כבד ירד על כולנו ועול כבד מנשוא הוטל על כתפיו- של אבא לגדל ולחנך את חמשתנו. פניו הרציניות הפכו עצובות ועייפות. אבא שקע עוד יותר בעבודה. תקופת מה לאחר מותה של אימא אבא הבין שמסוכן מידי להשאיר את הילדים לבד בזמן שהוא בעבודה בפרדס והחליט שנעבור כולנו לגור בתוך המושבה. עברנו לגור ברחוב מנוחה ונחלה.

רחוב מנוחה ונחלה- חיים חדשים!

שם, בחצר הייתה רפת, שכבר לא בשימוש, וברשות בעל הבית, אבא הקים רפת משלו. הרגשתו הייתה טובה. הוא נזכר בחווה החקלאית, שהייתה לו בפטרובה. באותה תקופה, נישאה חנה, לבכיר ליבה זאב, ועברה לגור איתו בקריית מוצקין. כל שבועיים היא באה לסוף שבוע. כשהייתה מגיעה הייתה לי שמחה גדולה וכשעמדה לנסוע חזרה הייתה יורדת עלי עצבות. הייתי מחכה בכיליון עיניים עד לביקורה הבא בעוד שבועיים. ברוך נסע ללמוד בירושלים במדרש למורים  מזרחי. מרדכי ואריה נשלחו ללמוד בישיבה בכפר אברהם ליד פתח תקווה, כך שיצא שאני נשארתי לבד עם אבא, וכיוון שהיה עסוק ראיתי אותו משבת לשבת. אנחנו נדנדנו לאבא  שאם הוא רוצה להמשיך להיות חקלאי שיקנה משק בישוב חקלאי ונהיה כמו כולם שיהיה לנו משק חקלאי בכפר ולא בתוך העיר.

שבשנת 1947 אבא קנה משק בכפר ברוך בעמק יזרעאל ועברנו לשם מרדכי אריה ואני. לאבא הייתה שמחה מיוחדת, שאז לא הבנו אותה, סוף סוף אדון לעצמו בעל משק חקלאי כמו בפטרובה גם אנחנו התאהבנו בחיי הכפר כאילו נולדנו בו. חלפה לה שנה מאושרת המשק התפתח מהר, זרענו חלקות חיטה ושעורה בחורף, וחלקות תירס וחמניות באביב. בנוסף לפרות, שהבאנו אתנו מרחובות, התחלנו לגדל גם אפרוחים. פינינו למענם בשמחה אחד מבין שני החדרים שבבית, כי עדיין לא בנינו בחצר בית אימון. בתום שישה שבועות הם גדלו דיים כדי לעבור ללול הגדול. הרגשנו חקלאים לכל דבר ושמחנו  ללוות את אבא בעבודה ולראות את המשק צומח ומלבלב. השמחה לא ארכה זמן רב. ערב אחד אבא כינס אותנו לשיחה. "יש לי מסר לחלוק אתכם" אמר והתבונן בנו, "ואשמח לשמוע את דעתכם". הפרות חלו במחלה מדבקת הגורמת להפלות ויכולה לעבור לבעלי חיים אחרים. אני חייב בצער לחסל את העדר ובכך להישאר ללא פרנסה. אני שוקל שנחזור לרחובות ואעבוד שוב אצל מילר בפרדס. אני ואחיי קפצנו והודענו שלרחובות אנו לא חוזרים, אין ברירה בלי הרפת הפרנסה לא תספיק. אתה יכול לחזור בלעדינו, התעקשנו. אנחנו נמשיך לעבד את השדות ובעונות הבוערות של הקציר תבוא לעזור לנו. אבא ניכנע מרדכי בן 17-, אריה בן-15 ואני בת-13. את ההבטחה שנתנו לאבא לקחנו במלוא הרצינות הגדרנו תפקידים, מי עושה מה ומתי.

סיימתי את בית הספר היסודי ועברתי ללמוד בבית הספר בקיבוץ השכן, בית ספר תיכון. חלפו שנתיים מיום בואנו לכפר ואנחנו כבר חלק מהמקום כאילו פה נולדנו. הבית שלנו שאין בו נוכחות מבוגר, משמש מוקד משיכה קבוע לחברים. אצלנו מתאספים ומתכננים את המשך הערב.

סבא ששון – ומוסד אהבה

בשנים אלה הכרתי את סבא ששון, שנולד בכפר ברוך, ונהיינו לזוג. בכיתה י'א, כשמלאו לי-,16 עברתי למוסד "אהבה" בכפר ביאליק, ללמוד ולהשתלם בטיפול ילדים. המרחק הפיזי ביני לבין ששון גדל אבל הקשר והאהבה העמיקו והתחזקו. פתאום היו לנו הזדמנויות להות יחד מחוץ לעין הבוחנת של אנשי הכפר. ששון ביקר אותי ואנחנו למדנו להכיר זה את זו ועברו עלינו שנתיים מקסימות. במוסד נמניתי עם סגל המדריכים ואלה היו שנתיים של התבגרות. מילדה קטנה הפכתי לנערה בוגרת. המפגש עם הילדים ועם אינספור הטלטלות שעברו בחייהם, שעב אותי עמוק לתוך העבודה. חשתי חיבור עמוק ושמחתי, על יכולתי להעניק מעצמי ועל השפע של אהבה שזכיתי לקבל בחזרה יום יום. אבל כמו כל תקופה שמגיעה לסופה היגיע הרגע להיפרד. ערב אחד ששון חיבק אותי, הביט בעיני ואמר "אהבתי נתונה לך, החזירי לי אהבה ותינשאי לי". "גם אהבתי נתונה לך" אמרתי. קבענו להינשא בקפה נגה שבחיפה בשנת 1953.

המהפכה הבולשביקית בית חדש…

באוקטובר 1917 בעיצומה של המהפכה הבולשביקית, נאלץ יונתן אפרימוב אביו של ששון, לברוח מביתו בלא שהספיק להיפרד מרעייתו זינה ומילדיו. שותפו הארמני העביר לה מסר ממנו: "זינה אהובתי, הבולשביקים רודפים אותי בגלל רכושי ועושרי. במהרה הם יגעו לבית בחיפושים אחרי. אנא היי חזקה. אני בדרכי לארץ ישראל וברגע שאוכל, אביא אתכם אלי. נשקי לילדינו ושמרי על כוחותייך. אני מבטיח שנתאחד במהרה ומשביע אותך בשם אהבותינו- לא לפקפק בדברי גם אם הזמן יתארך. מאמץ אותך אל ליבי ומקווה להתראות בקרוב". לאחר שמונה שנים הצליח יונתן להביא את משפחתו לישראל. יונתן פנה לגורמים ממסדיים ויזם הקמת ישוב חקלאי לבני העדה הקווקזית. בקווקז רק מעט יהודים עסקו בחקלאות והוא התקשה לשכנע את חבריו ללכת אתו. ובכל זאת בשנת 1926, חבר יחד עם עוד שמונה משפחות קווקזיות ל- 25 משפחות אחרות ויחד הקימו את כפר ברוך בעמק יזרעאל. את המשק הזה קיבל ששון כבן ממשיך.

לאחר נישואינו המשק הזה היה ביתנו הראשון. לאחר מותם של הוריו החלטנו שכפר ברוך לא מתאים להמשך דרכינו, והחלטנו לעבור לכפר ביאליק, כאשר אנו חובקים בזרועותינו את בנינו הבכור יונתן. במשך השנים הקמנו משק לתפארת ונולדו לנו עוד שתי בנות חני ותמי. אהבה רבה שררה בין הילדים למרות הפרשי הגיל. יוני היה להם אח בוגר אוהב ודואג. מאוד אהב את המשק והחקלאות בכלל והחדיר לאחיותיו הקטנות את האהבה לאדמה ולכל בעלי החיים במשק.

כאשר הגיעה שעתו לצבא התנדב לשרת בחיל הצנחנים. ואנחנו, המשפחה הקרובה, ליווינו את כל הדרכים בהם הלך בזמן שירותו. לאחר שהשתחרר, נסענו כולנו לטיול באירופה. בילינו חודש מקסים יחד ראינו למדנו ונהנינו  לבלות יחד. כולנו זוכרים את החודש הזה באהבה וגעגועים. ביום שיוני נסע לארצות הברית אנחנו חזרנו ארצה. שלושה חודשים לאחר מכן חזר יוני למשק וביקש לשנות דברים החליט שבמקום העגלים אנחנו נגדל צאן. בד בבד שנרשם לאוניברסיטה ללמוד חקלאות החלו הוא וששון לשנות את מערך המשק מרפת לדיר צאן. החלו להכניס לדיר רחלות והמשיכו את העבודה להקמת הדיר.

ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון יוני לא חיכה לקריאה ויצא לצבא בתקווה שזאת רק פעולה והוא יחזור בבוקר. הפעולה הפכה למלחמה ויוני מימנה לא שב. אבל כבד נפל עלינו ששון לא היה מוכן להשלים עם אובדנו של יוני, ואני הפכתי לדמות החזקה. החלטתי שצריך להמשיך לקיים אורך חיים רגיל, כמה שאפשר. חמש שנים מאוחר יותר נפטר ששון ממחלת הסרטן ונותרנו שלוש נשים.

היום יש לי שני נכדים מקסימים. אביגיל היא נכדתי הבכורה עם היוולדה נוסף לי טעם מיוחד לחיים ארבע שנים מאוחר יותר נולד נכדי נח שמילא אותי אושר ואהבה.

הזוית האישית

סבתא: אני שמחה שיכולתי להעביר לנכדתי אביגיל את עליית הורי מטרנסילבניה והתערותם בארץ נטיעת שורש במשק חקלאי את קורות המשפחה והמסורות.

אביגיל: אני שמחה שנרשמתי לקשר הרב דורי, למדתי על עבר המשפחה, על השורשים על המסורות ועל המנהגים.