מאגר סיפורי מורשת

סבתא ציפי מספרת

מילדות בפולין למנהלת בית ספר לאחיות בישראל

אני ומשפחתי עלינו לארץ מפולין, זה היה בחודש מאי בשנת 1957. הייתי אז בת 10 וחצי. עד איטליה נסענו ברכבות. אחרי המתנה בת שבועיים עלינו על אנייה בשם ירושלים והפלגנו לצרפת ומשם לחיפה. מזג האוויר היה חמים והים התיכון היה שקט. אחרי מספר ימים ראינו מרחוק את חיפה… ההתרגשות הייתה רבה…

מסלול האנייה "ירושלים" בדרכה לארץ

למחרת ירדנו מהאנייה והוצבנו לגור בטבריה. עלינו על אוטובוס עם עולים נוספים ויצאנו לדרך. ירד גשם. כשהגענו לשכונותיה של טבריה, ראיתי בצדי הדרך בית קטן שעומד על כלונסאות ובפתחו עמדה אישה זקנה וכפופה, לבושה בשמלה שחורה ארוכה וראשה עטוף במטפחת שחורה. בידה אחזה במטאטא. "תראו, מכשפה!!!" צעקתי בקול רם להורי. הם צחקו… הגענו לטבריה…

אניית הנוסעים "ירושלים"

משחקים

משחקים ששיחקתי בפולין:

"מכירת בשר בקצביה": "הבשר" היה עשוי מאיברים של בובות פלסטיק, המשקל בנוי משתי צלחות קשורות בחבל ואת הכסף הכנו (אני ואחותי) מפיסות נייר

"מכולת": בה מכרנו "סוכריות" (ניירות עטיפה של סוכריות העוטפות חלוקי אבן), "סוכר וקמח" (חול) וכו'

רכיבה על אופניים: שהיו קטנים למידותינו.

בחורף נסענו על מזחלת שלג לגבעה שהייתה בפארק מכוסה שלג. גלשנו מראש הגבעה שלמרגלותיה היה נחל קפוא. חששנו שלא נצליח לעצור לפני הנחל והקרח בנחל יתבקע ונטבע.

קלאס, בובות נייר שהכנו בעצמנו, בניית בובת שלג (בחורף).

בארץ שיחקנו באותם משחקים: קלאס, מחבואים, אך גם איסוף "זהבים" (ניירות עטיפה של סוכריות ושוקולדים), איסוף מפיות, חמש אבנים, גולות, משחקי קופסא (דומינו, דמקה, רמיקוב…).

תנאי מגורים והסביבה

בפולין תחילה גרנו ברובע היהודי בשצ'צ'ין (העיר הייתה גרמנית לפני מלחמת העולם השנייה והיא סופחה לפולין בסיומה). הדירה הייתה שייכת לממשלה. כשהייתי בגיל שש עברנו לדירה במרכז העיר, באזור שבו גרו בעיקר פולנים, סמוך לבניין העירייה, מול שדרה יפה ופארק. הבניין נהרס בהפצצת מטוסי כוחות הברית במלחמת העולם השנייה ורק המרתף (בן 100 שנים) נותר. הבניין נבנה מחדש אחרי המלחמה. לבניין הייתה צמודה גינה שאבי השתלט עליה, טיפח אותה ולא נתן לאף אחד להיכנס אליה. הוא גידל בה שיחי פרחים ודשא. חלונות הדירה שלנו בשצ'צ'ין מקומת הקרקע בבניין הובילו מדרגות למרתף גדול. לכל דירה היה מרתף משפחתי שהיה נעול. במרתף שלנו איחסנו פחמים להסקה בחורף, תפוחי אדמה, צנצנות ריבה שאמי הכינה, תפוחי עץ וכו'. במרתף היה מעט אור והיה די מפחיד לרדת לשם.

אחרי שעלינו לארץ, היה מופיע לעיתים קרובות בחלומותיי מרתף ובו הייתי רצה ובורחת מפני מכשפה שרדפה אחרי. לא הבנתי את החלום הזה עד שביקרתי בעיר הולדתי, בדירה בה גרנו ובמרתף החשוך והעתיק. המדרגות למרתף העתיק כשהגענו לארץ, גרנו מספר חודשים בצריף ביחד עם משפחות נוספות. לאחר מכן שוכנו במבנה טרומי (שנקרא "קליפורניה"), עם רצפת בטון, ללא חשמל, בישול על פתיליית נפט, מקרר שעובד על קרח, חימום הבית בתנור נפט. בקיץ היה חם מאוד ובחורף – קר מאוד. סביב שכונת  קליפורניה" היה שטח גדול וטבעי ובו היו נחשים, נדלים (אחד מהם טיפס על גבה של אמי), בלילה נשמעו יללות של תנים… בשכונת "קליפורניה", גרו עולים חדשים מפולין, מצרים, עיראק, רומניה.

לימודים

בפולין למדתי בבית ספר יהודי ששמו היה "בית הספר ע"ש י.ל.פרץ" עד אמצע כיתה ד'. ביה"ס היה ממוקם ברובע היהודי בעיר מגורי. הלימודים כללו את הנושאים שנלמדו בבתי ספר אחרים בפולין, אך בנוסף לכך למדנו את שפת היידיש. הורי דיברו יידיש ביניהם ולכן ידעתי לדבר בשפה זו. בביה"ס למדתי גם קריאה וכתיבה ביידיש. בית הספר  הממלכתי-יהודי בפולין שבו למדתי לפחות פעמיים נתקלתי בביטויי אנטישמיות:

1.      בדרכי מביה"ס שתי בנות גדולות ממני ולא מוכרות לי צעקו לי "יהודייה מסריחה" וזרקו עלי אבנים. אבן אחת פגעה בצדע של פני והתחיל דימום. רצתי את שאר הדרך הביתה.

2.      בפעם אחרת עברתי בשוק  בדרך לביה"ס. אדם שלא הכרתי הלך לכיווני וקרא "יהודייה מסריחה".

בשני המקרים איש לא התערב לטובתי ולא עזר לי.

בשנת 1953, ראיתי כרזה גדולה על קיר בניין העירייה שבישרה את מותו של סטאלין. אני זוכרת את עצמי עומדת מול הכרזה ובוכה…בארץ בחודשים הראשונים לאחר העלייה שובצנו אחותי ואני בכיתה אחת עם ילדים שעלו לארץ בשנים שקדמו, בעיקר מעיראק ומכורדיסטן. למדנו שם בעיקר את השפה העברית. אחד המעשים הראשונים של המנהל היה שינוי שמי מפניה לצפורה מבלי לשתף אותי או את הורי. שנאתי את השם הזה לאורך חיי ושיניתי אותו בבגרותי.

אני ועוד 4-5 עולות מפולין חשנו טינה מצד הילדים שעלו מעיראק  ומכורדיסטן. באחד הימים תלמידים אלה התלוננו עלינו בפני המורה שעודדה אותם לעלות על כיסא אחד אחרי השני ולומר כל אשר על ליבם נגדנו. עקב קושי בשליטה בשפה העברית, יכולת התגובה שלנו הייתה מוגבלת. זו הייתה חוויה קשה מאד ואני זוכרת את עצמי בוכה כל הדרך הביתה.

בכיתה ה' הופניתי לבי"ס דתי, אך התקשיתי להשתלב בטקסים הדתיים ועם התלמידים שלמדו שם. מכיתה ו' עד סיום ביה"ס היסודי למדתי בבי"ס שכלל עולים חדשים ובו השתלבתי היטב. לימוד כתיבה וקריאה – לא היה קשה לי, הודות לשליטה שלי ביידיש. ידיעת פולנית הקלה עלי את לימוד האנגלית (אותו א-ב). הרביתי לשאול ספרים מספריית ביה"ס ולקרוא. הייתי תלמידה מצטיינת בכיתה ומוערכת על ידי המורים. עם זאת, היו לי קשיים מסוימים. למשל, ניתנו לנו שעורי בית שכללו האזנה לרדיו ללא התחשבות בעובדה שלא היה לנו חשמל ורדיו.

מעמדי השתנה בבית הספר התיכון. שובצתי בכיתה ברמה הגבוהה ביותר שרוב תלמידיה היו צברים. הרגשתי בעמדת נחיתות, התקשיתי בשעורי בית בהם היה עלי להשתמש בספרי עזר (אנציקלופדיות, ביוגרפיות, ספרי שירה וכו'). הכנתי שעורים כמיטב יכולתי אך מי שהיו לו ספרי עזר עשו זאת יותר טוב. באחד הימים המורה לאנגלית קראה לי בהפסקה ואמרה לי להוריד את העגילים מפני שאני נראית גלותית איתם…

יחסים במשפחה

פרט לשלושה בני משפחה רחוקים, כל משפחתם הענפה של אבי ושל אמי (מעל כ- 60 איש) נרצחו בשואה. מעולם לא היו לי סבא או סבתא, דודים או בני דודים. כל משפחתי כללה את הורי, אותי ואת אחותי הצעירה ממני בשנתיים וחצי. מצב זה נראה לי טבעי ורק כשנולדו לי ילדים ונכדים, הבנתי מה איבדתי…

אבי איבד בשואה אישה ו- 4 ילדים ואמי איבדה בעל. אבי היה בן 50 ואמי בת 39 כשנולדתי. הם סיפרו לי ולאחותי על השואה שעברו: אבי כחייל בצבא הפולני ואח"כ כעובד במפעל של הצבא הרוסי ואמי סיפרה על מסע רגלי של 1000 קילומטר מעיירתה בביילורוסיה עד לאוזבקיסטן וקזחסטן. בביתנו הייתה אוירה של עצב, חוסר סבלנות וצער של אמי על כך שנשארה לבד בחיים מכל משפחתה. אבי שלט בנו בבית ביד רמה על ידי שימוש בכעס, הפחדה, איומים ועונשים.

בארץ חל היפוך תפקידים: ההורים הפכו להיות תלויים בי עקב חוסר שליטה בשפה העברית ואי הכרת הנהלים והמנהגים במוסדות השונים (ימי הורים בבית הספר, פניה לבנק, לבטוח לאומי, לעירייה, לקופת חולים וכו'). זה הטיל עלי עול שנוסף על הלמודים, אך צמצם קצת את תחושת השליטה שלהם בי. אמי למדה לדבר קצת עברית, אך אבי לא ידע עברית עד למותו בגיל 80. ככל שהלכו והזדקנו, הפכו להיות יותר נזקקים ותלויים בי הן עקב גילם ומצבם הבריאותי וכן בגלל חוסר שליטתם בעברית.

מאז העלייה לארץ קינאתי בילדים ובבוגרים הצברים. רציתי להיות כמוהם בגישה לחיים, בשפה ללא מבטא זר. בנוסף לכך, ההתייחסות של ילידי הארץ כלפי העולים היתה כאל מי שהלכו כצאן לטבח במלחמה, כאל בעלי מנהגים גלותיים, כאל סבון. היה שלב בתקופה זו שגם אני באתי בשאלות קשות להורי בנושאים אלה.

עיסוק במקצוע

לאחר שרות צבאי כמורה חיילת ולמודים בבית ספר לאחיות, עבדתי כאחות מוסמכת במספר בתי חולים ובמשך 36 שנים בבית הספר לסיעוד ליד בית חולים "העמק". מילאתי תפקידים של מורה, מרכזת מחזורי סטודנטים, סגנית מנהלת ובמהלך 16 השנים האחרונות – כמנהלת בית הספר לסיעוד. במקביל לעבודתי, סיימתי למודים לתואר ראשון בהצטיינות ותואר שני בהצטיינות יתרה. במהלך שנים אלה עסקתי בחינוך של עשרות מחזורים של סטודנטים לסיעוד ותרמתי (ביחד עם צוות בית הספר) להצטרפות של מאות אחיות ואחים למקצוע הסיעוד.