מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי: אמא שלי נולדה בכפר קטן בבלרוס (פולין של אז) והגיעה לארגנטינה כשהייתה בת 12.

אבא של אמא שלי סבא שלי, הגיע לארגנטינה 7 שנים לפני כל המשפחה, הוא רצה כל הזמן לחזור לפולין כי התגעגע למשפחה וחסך כסף לחזור לפולין. רצה הגורל שגנבו לו את הכסף אז הוא החליט להביא את המשפחה אליו לארגנטינה וככה הם נצלו מהשואה זה קרה בשנת 1932.

אבא שלי הגיע לארגנטינה באנייה האחרונה שיצאה מאירופה לפני התחלת המלחמה (מלחמת העולם  השנייה) הוא בא מווילנה זאת הייתה עיר עם קהילה יהודית מאוד משכילה קראו לה "ירושלים בליטה", אבא שלי רצה להיות עורך  דין אבל בגלל כל האנטישמיות לא נתנו ליהודים ללמוד באוניברסיטאות. רק מספר מאוד מצומצם של יהודים יורשו ללמוד באוניברסיטה, קראו לזה "נומרוס קלאסוס". הסטודנטים והמרצים הלא יהודים הקניטו אותם והציקו להם בגלל יהדותם. על אף כל זה הוא גמר את התואר, אבל בגלל האנטישמיות הגדולה הוא לא השיג עבודה והאווירה הכללית הייתה כל כך קשה שהמשפחה החליטה לעזוב את וילנה. היה להם קרובים רחוקים בארגנטינה שהצליחו לקבל ויזה עבורם על מנת להיכנס למדינה. כשהם הגיעו לארגנטינה עם המשפחה וההורים, הם  לא ידעו את השפה ולא היה להם  כסף אז כמובן שלא יכל לעבוד בתור עורך דין והתחיל לעבוד במסחר על מנת להתפרנס. רק אחרי בערך 20 שנה  עשה מבחנים, הכירו בתואר שלו והתחיל סוף סוף לעבוד בתור עורך דין.

אני נולדתי בשנת 1945 ההורים שלי הכירו בארגנטינה. שניהם היו מאוד מעורבים בחיי הקהילה היהודית, אמא שלי הייתה בהתחלה מורה ואח"כ מנהלת בית ספר יהודי במשך 30 שנה.

אבא שלי היה מאוד מעורב בחיי התרבות היידיש, ניהל תקופה ארוכה מכון לשימור ופרסום היצירה  הספרותית ביידיש שם המכון היה iwo"". המכון הזה נוסד בוילנה נהרס במלחמה ואחריה התרחב בכל העולם ובמיוחד בארצות הברית ובארגנטינה.

אני הלכתי לבית ספר רגיל בבוקר וכשחזרתי הביתה אכלתי וישר אכלת לבית ספר היהודי. אני לא ממש אהבתי את זה בגלל שהיה לנו פעמיים בית ספר באותו יום. למדנו גם יידיש וגם עברית, אם הזמן הכל התנהל בעברית.

אני נולדתי במרכז העיר וגדלתי שם עד גיל 7 אז הייתי קרובה למשפחה ולחברים והיה לי טלפון אבל כפי שאמרתי אבא שלי היה סוחר גרוע ופשט את הרגל. היינו צריכים למכור את הכל ולעבור דירה למקום רחוק ועדיין לא מפותח, הכביש לא היה סלול, היה צריך להפעיל מנוע כל פעם שרצו שיהיו מים בברזים ואני מאוד סבלתי מהמעבר הזה.

כשהייתי בת 13 חברה שלי לקחה אותי לפעילות בקן של התנועה, זה מאוד מצא חן בעייני, התחלתי ללכת באופן קבוע לפעולות של התנועה. הקן של התנועה: (קן הגשמה) היה ממוקם במרכז באונוס איירס ואני גרתי במקום מאוד מרוחק ממנו, הייתי צריכה לקחת קודם אוטובוס 10 דקות עד הרכבת כ30 דקות עד המרכז ושם עוד 10 דקות ברכבת התחתית. בגלל זה נשארתי לישון אצל הסבתא או הדודים כי כולם גרו במרכז, כל סופי שבוע הפעולות בקן היו מאוד אינטנסיביות יום שישי שבת וראשון כל היום. לא היה לי טלפון בבית אז שהגעתי לדודים שלי או לסבתא שלי כולם ידעו שאני בטלפון כל היום, כי רציתי לתאם מתי? איפה? וסתם לדבר עם חברים שלי.

כשהתחלתי ללכת לתנועה הרגשתי פתאום שמצאתי את מקומי, הרגשתי שייכת, מצאתי הרבה חברים שהם עדיין חברים שלי עד היום. היה לנו בתנועת נוער מחנות קיץ וההורים שלי לא הרשו לי ללכת למחנות האלו. פעם אחת רציתי ללכת למחנה ולא הרשו לי. ההורים שלי לקחו אותי לחופשה משפחתית בעיר נופש. אני עשיתי שביתה, לקחתי המון ספרים ולא יצאתי לשום מקום, כשדיברתי  זה היה רק על מה שעושים החברים שלי. לאחר החופשה הזאת ההורים שלי התייאשו ממני, והרשו סוף סוף ללכת למחנות והתחלתי להשתתף בצורה מלאה בכל הפעילויות בתנועה.

בתנועה היו חוקים מאוד ברורים לגבי איך בנות צריכות להתלבש: קודם כל היה אסור להתגנדר זה היה נחשב מנהג בורגני, אסור היה לרקוד ריקודים סלוניים ולהתעסק עם דברים שטחיים. התעסקנו כל הזמן בנושאים אידיאולוגים למשל: ההרצאה הראשונה ששמעתי בקבוצה, בגיל 13 הייתה על הגישה הכלכלית של מרקס (האב של המחשבה הכלכלית הסוציאליסטית). לפי תקנון התנועה בסוף התיכון היינו צריכים לבלות שנה בהכשרה, כהכנה לחיים בקיבוץ בארץ. ההכשרה הייתה מעין חווה חקלאית שכל החיים התנהלו כמו בקיבוץ של אז.

אני רציתי ללמוד באוניברסיטה לפני העלייה לארץ. בתנועה לא היה מקובל ללמוד באוניברסיטה מפני שהיה מקובל שישר אחרי ההכשרה עולים לארץ. לעזוב את התנועה היה קונפליקט מאוד גדול, הצעתי להם להמשיך ללמוד ולעבוד במקביל בתנועה, אך הם סירבו. לי זה היה מאוד קשה לעזוב את התנועה זאת הייתה תקופה של התלבטויות ורגשות מעורבים, אך לבסוף עזבתי את התנועה והמשכתי ללמוד באוניברסיטה. בסוף הלימודים עליתי לארץ שכבר הייתי נשואה לברוך (סבא של רומי שעבר מסלול דומה בתנועה) ואמא לתינוקת בת שנה.

החיים היהודיים בארגנטינה

חלק גדול מהיהודים שהגיעו לארגנטינה באו ממזרח אירופה בהתחלת המאה ה-20 (1900). הברון הירש, נדבן ידוע הכין תוכנית לעזור ליהודים לעזוב את אירופה,מפני שהם סבלו מאוד מעוני ואנטישמיות. הוא בחר בארגנטינה כמקום חדש, איפה שהם שהם יוכלו לחיות חיים יהודיים בצורה חופשית ושיעבדו את האדמות,בצורה כזאת נוצרו מספר יישובים שמאוד תרמו לחיים היהודיים בארגנטינה. עם השנים הדור הצעיר עזב את היישובים כדי ללמוד באוניברסיטה וכעת לא נותרים חיים יהודיים ביישובים ההם. אחריי מלחמת העולם הראשונה והשנייה הרבה מאוד יהודים, בעיקר ממזרח אירופה הגיעו לארגנטינה ובנו קהילה תוססת ויצירתית.

כשאני גרתי בארגנטינה הקהילה הייתה חילונית וציונית ברובה עם השנים היא הפכה להרבה יותר דתית.

אני כבר 50 שנה בארץ בנינו כאן בית ומשפחה בישראל אבל אני רוצה לציין שליהודים שבאו מהעוני והמלחמות באירופה. ארגנטינה היה להם בית שקיבל אותם זרועות פתוחות.

הגענו לארץ עם ביתנו הבכורה לילך שהייתה בת שנה –  היחידה שנולדה בארגנטינה. אחריה נולדו שני בנים אורן (אבא של רומי) ואופיר.

סבתא סוזי ורומי התינוקת

סבתא רומי ורומי – שחזור התמונה הישנה:

טלית וספר מחזור זוטא לראש השנה

שני החפצים האלה שייכים לבר מצווה של סבא רבא של רומי (אבא שלי).

אבא שלי חגג את הבר מצווה שלו בבית כנסת בווילנה בשנת 1927. חבר של אבא שלי הקדיש לו את הספר כמתנה לבר מצווה והוא שמר עליו כל חיו, הספר יצא לאור בשנת 1911 והוא בן יותר ממאה שנה. הטלית שימשה את אבא שלי כל חיו באירועים החשובים כמו: הבר מצווה, החתונה ובכל פעם שהלך לבית הכנסת. אחרי מותו היא עברה לבנים ולנכדים שהשתמשו בה בחתונות ובבר מצוות.

הזוית האישית

סבתא סוזי: העבודה הזו הייתה מתנה לשתינו וחיזקה את הקשר בינינו. רומי למדה המון דברים על משפחתה ועל ההיסטוריה שלה ואני חזרתי בגעגועים לימים שהיו. אני חושבת שזאת תכנית נפלאה ורוצה להודות למורה מוביל התכנית, ליאור ולכל הצוות שאפשרו את המפגש המרגש בין ההווה והעבר של כל אחד מאיתנו

רומי: נהניתי מאוד מהחוויה הזאת הצלחתי ללמוד הרבה על המשפחה שלי ועל ההיסטוריה שלה ולהתקרב לסבתא שלי ביותר פגישות וטיולים.