מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי הגיעו לארץ מסלובקיה בשנת 1939, בתקופה שפרצה מלחמת העולם השנייה. כל מי שנשאר שם לא הצליח לעזוב את אירופה וחלק גדול מאוד מהם נספו בשואה. שתי סבתות, סבא, דודים ובני דודים.

כאשר ההורים שלי הגיעו לארץ באוניה "נעמ יוליה" (לאחר תלאות רבות)

הבריטים אסרו את אבא שלי, יהודה אריה לאו. הוא "בילה" עשרה חודשים בכלא בריטי בסרפנד היום מחנה צריפין. את אמא שלי, רחל רוז'י, שלחו לבית החלוצות בחיפה. ההורים של נחמה, אישתי ז"ל, חיים וצילה, עסקו בזמן מלחמת העולם השנייה בהברחת יהודים מפולין לברית המועצות (רוסיה כעת). האבא של נחמה נתפס וישב בכלא בסיביר. לאחר מלחמת העולם השנייה הם הגיעו לאיטליה, לרומא ושם עסק חיים בהעלאת יהודים לארץ ישראל.

נחמה נולדה ברומא באיטליה. הם עלו לארץ בשנת 1951. בשנות ילדותי גרנו בחיפה בכרמל, חיינו בבית מסורתי ליברלי ואני למדתי במסגרות דתיות.

שם המשפחה שלנו היה בלומנפלד שמשמעו – שדה פרחים, אבל כאשר אחי, אפי, ואני התבגרנו החלטנו שאנחנו רוצים שם ישראלי ומה מתאים יותר מאשר כרמל? שהמשמעות היא כר פרחים וגם גדלנו בכרמל. לכן, בגיל 18 הלכתי והחלפתי את השם שלי לכרמל בתעודת הזהות.

בגיל צעיר מאוד, התייתמתי מאבא שלי ואמי החליטה לשלוח אותי לישיבה תיכונית, אבל בגלל שאחי התנגד נשלחתי לבית ספר תיכון חקלאי "כפר נוער הדתי". אחי והמשפחה שלו שגרים בארה"ב, כולם חזרו בתשובה, אני, בגיל 18 חזרתי בשאלה, אבל אני זוכר את כל התפילות בעל פה ואנחנו חוגגים את כל החגים לפי המסורת, למרות שאני לא דתי באופן מוחלט.

בתקופה שהכרתי את סבתא נחמה ז"ל, חזרתי מקורס צניחה בתל נוף צנחנו 7 צניחות, אחת מהן בלילה.

לאחר שלושה שבועות חזרתי לבסיס "אדוריים", שבהרי יהודה דרומית לחברון. כמדריך בפלוגת משקי"ם (מפקדים שאינם קצינים) של הנדסה קרבית. נחמה שירתה כפקידה הפלוגתית. נחמה הייתה למעשה קשרית, בהכשרה הצבאית שלה, אבל כשהגיעה לבסיס "אדוריים" הציבו אותה במרכזת הטלפונית, עבודה מאוד סיזיפית ונחמה הציבה להם אולטימטום, או שיעבירו אותה לפלוגה או שהיא עוזבת, ואז העבירו אותה לפלוגת חבלה. נחמה הייתה בחורה מאוד אסרטיבית, יפה, ונחשבה לפקידה של כולם. אני התאהבתי בה באופן מיידי ולאחר תקופה קצרה הצעתי לה חברות, שהתברר שזה היה עסק לא פשוט, משתי סיבות: הראשונה, כולם ראו בי קצין חדש שבא ליחידה ומיד רוצה את הפקידה האהובה על כולם.

הסיבה השנייה היא, שבתקופה לפני הצבא הדרכתי קבוצות נוער אמריקאי (NIFTY – National Fadaration of (Tempel Youth כמה בנות בקבוצה לאחר שחזרו לארצות הברית, המשיכו לשלוח לי מכתבים ומתנות קטנות וכו', שכמובן עברו דרך הפקידה הפלוגתית, נחמה. בנוסף, הייתי אהוד על החיילות בבסיס ולכן כשהצעתי חברות לנחמה היא מאוד התלבטה משום שהיא חשבה שאני דון ז'ואן, לקח לי בערך חודשיים לשכנע אותה שאני בחור ישר וצנוע ולא "רודף שמלות". ביום שהחברות נקבעה באופן רשמי, יצאתי בבוקר מהבסיס לקורס בן יום אחד לאמצעי חבלה מיוחדים, לפני שיצאתי השארתי לנחמה מכתב ובו כתבתי שאני לא אחכה יותר, שהיא חייבת להחליט סופית אם היא חברה שלי או לא, כמובן שהתשובה הייתה חיובית, ובמשך שנה שירתתי שם עם נחמה והיו לנו הרבה מאוד חוויות משותפות.

יום אחד, יצאתי עם המחלקה שלי לפוצץ את גשרי הרכבת והמכוניות שמובילים לבאר שבע מכיוון הנגב (זה כמובן היה תרגיל) יצאנו, ביצענו את המשימה והיינו צריכים לשמור על דממת אלחוט (אסור לדבר בקשר), נחמה ישבה בחפ"ק (חבורת פיקוד קדמי) והפעילה את הקשר משם. השעה הייתה לאחר חצות של חמישי בלילה, ולמחרת היינו אמורים לצאת לשבת, ההליכה חזרה הייתה מאוד מייגעת ומשעממת ופתחתי את הקשר כדי  לתאם עם נחמה איך נבלה את השבת. פתאום נכנס המ"פ (מפקד פלוגה) לקשר ואומר לי "כרמל, (בצבא ככה קראו לי לפי שם המשפחה) אתם תבלו את השבת את השבת בבסיס." כמובן שאחר כך הוא ביטל את הריתוק משום שהמ"פ מאוד אהב אותנו ועודד אותנו.

כשהייתי עם המחלקה שלי באימון צליחה בחיפה, נחמה הייתה בחופשת שחרור ובאה לבקר אותנו ערב אחד ובסוף הביקור לבנות אסור היה לישון באוהלים של הבנים ולכן הקפצתי אותה לחברה שלה שגרה בחיפה. ביקשתי את הג'יפ מהמ"פ ובדרך החלטתי שאנחנו הולכים לרחצה לילית, אחרי הרחצה הקפצתי אותה לחברה וחזרתי למאהל, והחזרתי את הג'יפ למ"פ. למחרת המ"פ קורא לי ומודיע לי שאני מרותק עד להודעה חדשה, לא הבנתי למה, ואז הוא הוציא את החגורה הצבאית של נחמה ששכחה אותה אחרי הרחצה בג'יפ והמ"פ מצא אותה. כמובן שזה הפך לשיחת היום וכשנחמה ואני התחתנו בסוף אותה שנה, כל המפקדים חתמו על החגורה והביאו לנו את החגורה כמתנת חתונה.

התחתנתי עם סבתא נחמה בגיל 21, לפני שהשתחררתי מהצבא. בנינו את ביתנו ביהוד, בקרית ביאליסטוק ושם נולדו שלושת ילדינו ובניהם לירן אבא של אופיר, עינב ומעין. לירן היה ילד מאוד מיוחד עם אומץ לא רגיל. בסוף כיתה א', לירן הוקפץ לכיתה ג'. בשלב מאוחר יותר, באחד השיעורים הוא הפריע בכיתה מאחר ולירן היה קטן יותר פיזית מכל החברים שלו , המורה פנתה אליו ואמרה לו "אל תפריע, דרדס". לירן קם ולפני כל הכיתה אמר למורה "אם אני דרדס, אז את המכשפה אגתה!" אנחנו ההורים החלטנו לא להתערב בסיפור הזה, ולירן כתב מכתב למנהלת ובו דרש התנצלות של המורה (שאכן הגיעה).

באותה כיתה היה ילד בריון שהציק ללירן. הילד הזה עבר כל יום בכביש ליד הבית שלנו, בדרכו חזרה הביתה. (נתתי עצה ללירן) כאשר אותו ילד יחזור מהלימודים כשהתיק עליו וככה הוא לא יהיה חופשי בתנועות, שיתפוס אותו וייתן לו מכות ושלא יאפשר לו להשתחרר מהתיק, ומאותו יום הוא הפסיק להציק לו.

סבתא נחמה היתה מורה בתיכון ביהוד ללשון וספרות עברית, היו לה הצלחות מרשימות בהצלחת הכיתה בבגרויות. כנראה שלירן ספג את האומץ שלו מסבתא נחמה. יום אחד סבתא נחמה ראתה שהמנהל שינה ציון מגן לאחד התלמידים שלה בלשון, היא ניגשה אליו למשרד ואמרה לו שהיא דורשת שיחזיר מיד את הציון המקורי ואם לא היא מיד מתקשרת למפקח. המנהל מסר לה את הטלפון ואמר לה "תתקשרי." היא לקחה את הטלפון, התקשרה בנוכחות המנהל למפקח, ודרשה שיורה לו להחזיר מיד את הציון המקורי. ואכן כך היה. איזה אומץ היה דרוש כדי לבצע מהלך כזה.

לצערנו, כשהמשפחה הייתה צריכה לעבור לחו"ל לעבודה שלי, חלו האמא שלי (סבתא רבא של מעין,) בשנת 1989 היא נפטרה. שנה לאחר מכן, נפטרה סבתא רבא השנייה (האמא של נחמה) ושנה אחרי זה נפטרה סבתא נחמה בינואר 1992.

בשנת 2008, חזרה המשפחה של מעין מארה"ב, שם גרו כ- 5 שנים ואבא של מעין (לירן) עשה שם את הפוסט דוקטורט בחקר הגנום האנושי (כיום פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה עברית בירושלים). כאשר חזרו, אני בדיוק מכרתי את החברה שניהלתי ומאחר והייתי פנוי לקחתי על עצמי לטפל שנה שלמה במעין ועינב שהיו בנות שנתיים. כל יום מ07:30 בבוקר עד 16:00 טיפלתי בבנות כולל החלפת חיתולים, אוכל, שלוש פעמים בשבוע ב"בית של מיכל", טיולים, סיפורים והרבה שעות ביחד. ואני יכול לומר שזאת הייתה אחת השנים היפות שאני זוכר. מעין ועינב היו מקסימות, סיפרנו מלא סיפורים ועשינו הרבה מאוד פעילויות. זאת הייתה פשוט תקופה פנטסטית.

ב- 16 שנים האחרונות, אני בקשר עם דורית לי-רן, קשר יוצא מן מהכלל אמנם לא התחתנתי שוב אבל אנחנו ידועים בציבור. בשנים האלו, נסענו המון לחו"ל, היינו בסין, ויטנאם, סינגפור, קמבודיה, ארה"ב, אנגליה, צרפת, איטליה, אוסטריה, והרבה מדינות נוספות באירופה, לפני שנה, ב2017 נסענו לחגוג את ליל הסדר עם משפחת כרמל באוסטרליה (שהו שם לרגל חופשת שבתון, ענת האמא של מעין ועינב היא עורכת דין ומגשרת ומדריכת הורים ממכון אדלר מאוד מוכשרת). לאחר מכן נסענו לניו זילנד וחזרנו ארצה. הקשר שלי עם משפחת כרמל הוא קשר מאוד קרוב, עם לירן יוצא לי לדבר כל יום בטלפון, ואת החגים אנחנו משתדלים לחגוג יחד, כמובן בהתחשבות עם סבא מושיק עם שפם וסבתא תמי (אני סבא מושיק בלי שפם.)

אחרית דבר.. עברנו טרגדיה עם מותה של האמא (סבתא נחמה) אבל בכל מצב טרגי כגון זה, צריכים לקבל החלטה- אם אנחנו רוצים להמשיך בחיים עבור כלל המשפחה או לחיות כל הזמן בצל האובדן. כמובן שבחרנו בחיים ואני חושב שזאת הייתה החלטה נכונה עבורי ועבור כל המשפחה. הקשר בין דורית לבין כל בני המשפחה שלי, כמו הקשר שלי עם הילדים והנכדים של דורית, הוא מצוין וברור לי היום שאם אין חיבור בין הצלע השנייה לבין שאר המשפחה, אין סיכוי שהקשר יצלח. אני עדיין עובד ובזמני הפנוי אני עוסק באומנות,

אני מצייר, אופה ומבשל

 הזוית האישית

הייתה לנו חוויה מהנה ויוצאת דופן. סיפרתי למעין על סבתא שלה שנפטרה לפני 26 שנה. אנחנו חושבים שתכנית "הקשר הרב דורי" טובה וחשובה במיוחד לדורות הבאים. ממליצים לכל בתי הספר להצטרף לתכנית. תודה מיוחדת להוגי הרעיון של הקשר הרב דורי וליפית מלאכי על ההדרכה הבונה ויצירת האווירה הטובה שגרמה לגיבוש.