מאגר סיפורי מורשת

סבתא נאוה מספרת:

"הייתה לי ילדות נהדרת למרות שהמצב בארץ היה מאוד מתוח. בריטים, ערבים ויהודים בחיכוך מתמיד. וגם המצב הכלכלי בבית ובעצם אצל כולם לא היה קל. כשאני נזכרת איך חיינו ומשווה לחיינו כיום, קשה להבין איך הסתדרנו. כולנו הסתפקנו במועט. לכל אחד היה בגד אחד לשבת ומעט בגדים ליום-יום. כשהנעליים שלנו לחצו קצת, והבוהן כאבה, חתכו את קצה הנעל, הבוהן בלטה החוצה וככה הלכנו. לא היה כסף לקנות זוג נעליים חדש. את הבגדים אמי תפרה לנו. את הכביסה כיבסו בידיים, שפשפו עם סבון על קרש גלילים כדי שהכתמים ירדו. עמלנו וצבעו את מי השטיפה בצבע כחול, תלו בשמש, והסדינים היו לבנים כשלג. במטבח בשלו על פתיליות נפט ופרימוס.

כשהייתי כבת שבע, נהגנו אחותי ואני לשלוח את אימא שלנו לנוח בצהריים בימי שישי. שתינו קרצפנו את המטבח והאמבטיה. כשאמי הייתה קמה לפנות ערב, היה הכל נקי ויכולנו לשבת, לשוחח ולשחק ביחד. אבי נהג ללכת בערב שבת לבית הכנסת ואנו הכינונו שולחן לשבת: מפה לבנה, יין, פמוט עם נרות ושתי חלות מכוסות במפית רקומה. כשנכנסה השבת, אמי הביאה לשולחן קופת קרן-קיימת, קופת בית יתומים "דיסקין" בירושלים, קופת חיסכון לבית חינוך עיוורים בירושלים, ולפני הדלקת הנרות נתנה לנו כמה מטבעות. שלשלנו אותם לקופות השונות ואז אימא הדליקה את הנרות. אבי חזר מבית הכנסת, שר את הקידוש, בירך על החלות וישבנו לאכול ארוחת ליל שבת.

מנהג קבוע ומתוק היה בביתנו בשבת בבוקר. הוריי, שהיו עייפים מכל השבוע, רצו לישון בשבת עד תשע. כדי שציפי אחותי ואני נהיה בשקט ולא נפריע להם, הם היו צריכים להעסיק אותנו במשהו. לא הייתה אז טלוויזיה והנוהג היה כך: בערב כל אחת מאיתנו הכינה ספר אותו תקרא בבוקר במיטה, וכשהתעוררנו מצאנו כל אחת ליד מיטתה צלחת מלאה בדברי מתיקה. בדרך כלל פרוסת עוגה, קוביית שוקולד (אם היה) וסוכריות. בשנים ההן, שנות ה-40 של המאה שעברה, לא היו כמעט ממתקים כמו שיש היום. פרוסת לחם מרוחה בריבה או בחלבה הייתה הכי-הכי. אני זוכרת שניתן היה לקנות סוכריה על מקל בצורת תרנגול אדום, תפוח עץ מצופה בקרמל אדום, סוכריות חמוצות או ממולאות בחלבה, "כושי" – דומה לקרמבו של ימינו. אבל לא כל כך קנו כי לא היה כסף לבזבוזים."

למצגת התיעוד המלא:

הזוית האישית

נאוה שרון השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה עמר דך. התכנית נערכה בבית הספר אלחריזי בתל אביב-יפו, התשע"ט.