מאגר סיפורי מורשת

ילדותי 

נולדתי בשנת 1934 בעיר הבירה רבאט במרוקו לאמי, פרחה ואבא שלמה יעקב. לפי סיפוריה של אמי, להוריי נולדה בת בכורה שנפטרה כתינוקת, אחריה נולדתי אני. אמי פרחה קראה לי מסעודה על שם סבתי, ושם החיבה שלי מסודי. אחריי נולדה אחות נוספת, שגם היא נפטרה, וכך נותרתי בת יחידה לאמי.

את ילדותי עברתי במלאח היהודי של רבאט, אמי (סבתא רבתא מימי) הייתה כובסת לפרנסתה. אבי היה מתקן אופניים ואופנועים. בשנה שנפטר, נסע לחופשה בטוניס לטיול עם להקת נגנים, חלה ונפטר (כנראה מהתקף לב) ואני רק בת שלוש. בימים ההם האמצעים היו דלים, לא הייתה תקשורת מהירה כמו היום, אבי שנפטר, נקבר שם בטוניס, ללא משפחתו הקטנה והצעירה.

התמונה החסרה

לצערי, איני יודעת כיצד נראה אבי, ושמעתי פיסות מידע קלושות עליו, מפיה של אמי. היא סיפרה, כי בימי האבל הגיעה אחותו של אבי, לביתנו לביקור ניחומים, וביקשה את התמונה היחידה של אבי. ההסבר היה שכך תוכל לאתר את קברו בטוניס, ותוקיר את זכרו. אמי התמימה נתנה לאחות בעלה את התמונה, ואנחנו נותרנו לבדנו, ללא התמונה היחידה שיכולה לשפוך אור על דמותו.

בבית הספר היסודי למדתי בביה"ס היהודי של אליאנס. הייתי תלמידה חרוצה, והקפיצו אותי כיתה בשל חריצותי. בביה"ס למדתי צרפתית, חשבון ועוד מקצועות, והיו לי חברות טובות יהודיות. מנהלת ביה"ס, תרז, זכורה לי כאישה יוצאת דופן, רווקה, שהקדישה את חייה לתלמידים ולחינוך, כל התלמידים וגם אני הערצנו אותה. בסוף כיתה ו' נאלצתי לעזוב את ביה"ס, לצאת לעבוד ולעזור לאמי בפרנסת הבית. בהתחלה כתופרת, ששכרו אותי באופן פרטי, ואחר כך במפעל קונפקציה גדול "גהירה", שם הצטיינתי בעבודתי.

ליל המימונה – ערב ההיכרות עם בעלי לעתיד

הכרתי את בעלי ניסים בערב ליל המימונה. יצאתי לקנות פרחים עם חברתי, ובחור צעיר שהגיע מקזבלנקה עם חברו לבילוי ברבאט פגש אותי ואת חברתי. לאחר הכרות קצרה, הזמנתי את כולם לביתי לאכול מופלטה.

בליל המימונה

ביום למחרת, ניסים וחברו רצו ללכת, לרחוץ בים. אני הייתי חייבת לעבוד לפחות חצי יום לפרנסתנו, וביקשתי שיחכו עד שאסיים את העבודה, ורק בסיום המשמרת שלי, הלכנו ארבעתנו לחוף הים. מאז לא פסק הקשר בינינו, הוא שלח לי מכתב, ובו "ביקש את ידי" והציע לי להינשא לו.

מסודי וניסים מלכה – חתן כלה

בילויים  – ריקודים וקולנוע

כנערה, אהבתי מאוד לרקוד. זה היה מדי יום ראשון הבילוי הקבוע. הכללים במרוקו היו שרווקים ורווקות יוצאים לרקוד בצהריים, וזוגות רומנטיים, יצאו לרקוד עם בן הזוג בשעות הערב. הריקודים שהיו נהוגים טנגו, פסדובלה, ג'אווה ועוד…

הסיפור הידוע שסיפרתי לילדיי – על ניסים הצעיר – בתקופת החברות שלנו, הוא סירב ללכת איתי לרקוד בערב בטענה שכואבת לו הרגל. והאמת המרה הייתה, שזה היה בעצם תירוץ להתחמק מהבקשה שלי, כיוון שהיה ביישן ולא ידע לרקוד.

בשבתות היינו יוצאות החברות יחד לבית הקולנוע רויאל, שהיה מבנה מפואר וגדול ובו שלושה מפלסים. ראינו בו סרטים כמו "חלף עם הרוח", "שביל סנטה פה" של ארון פלין, סרטים של השחקן ז'אן גבן ולואי דה פינס. שחקנים שהרשימו אותי המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן בסרט "קזבלנקה".

זכור לי מעשה קונדס שלי ושל חברותי שהסתיים במפח נפש – קנינו כרטיסים לסרט, לקומה השלישית בקולנוע רויאל, ביציע העליון, שבו הכרטיסים היו זולים יותר. אני וחברותיי הבטנו מטה לקומה הראשונה על זוג אוהבים שישבו והתחבקו, ואנחנו השובבות, החלטנו להפריע להם, קרענו את הכרטיסים לחתיכות, וזרקנו להם על הראש את הכרטיסים. כמה דקות אחרי זה הופיע הכרטיסן לביקורת, ולא הייתה לנו ההוכחה שנכנסו לקולנוע ביושר. הכרטיסן גרש אותנו כמובן מהקולנוע, וכך הסתיים מעשה הקונדס.

צילום חתונה משפחתי – מסודי ניסים והמשפחה המורחבת

מסודי ובתה הבכורה פנינה (פאני) – מרוקו קזבלנקה

העלייה לארץ

עוד בהיותי נערה כבת 15 התכוונתי לעלות ארצה במסגרת "עליית הנוער". ברגע האחרון ביטלתי את נסיעתי בגלל אמי, שהייתי עבורה בת משפחתה היחידה, והיא הייתה נותרת לבדה, במרוקו.

הפעם השנייה הייתה לאחר שהקמתי משפחה. בעלי ביקש בקשת עלייה, בתקופה שפעילי הסוכנות הגיעו לקהילות היהודיות אחרי קום המדינה ועשו נפשות לעלייה לארץ. בשנת 1956, אחרי עצמאותה של מרוקו משלטון הצרפתים, מצב היהודים היה קשה והשכנים הערבים התנכלו לנו, היהודים. היה צורך להתארגן בחשאי, להמציא סיפור כיסוי. היינו כבר נשואים עם שני ילדים קטנים. הבת הבכורה פנינה (פאני) כבת שנתיים וחצי, והתינוק איציק (ז'קי) כבן חצי שנה. בעלי עבד כטבח בבסיס מחנה האמריקאים, שהוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה ונשאר שם עד קבלת העצמאות של מרוקו, ואני עבדתי כאמור כתופרת בגדים. נאלצנו לעזוב מקומות עבודה שאהבנו, אני נאלצתי לעזוב את מפעל הבגדים, על אף היותי עובדת מצטיינת.

לאחר העלייה של משפחת בעלי, כמה שנים קודם, בשנת 1956, הגיע תורנו להצטרף לבני המשפחה בארץ. אילו היו ימים של פרעות ביהודים על רקע הקמת המדינה, ואנחנו הסתרנו את דבר העלייה ארצה, ואמרנו לשכנינו הערבים שאנחנו מהגרים למרסיי שבצרפת.

הגענו ברכבת עד טנג'יר, העיר הצפונית של מרוקו, משם עלינו על מטוס למרסיי. במרסיי שהינו כחודשיים, במחנה מעבר קודיפרנס, שנוהל על ידי פעילי העלייה מישראל. במחנה חילקו לנו מדי יום אוכל, ורק לאחר כחודשיים עלינו באונייה "ארצה" לישראל. אני זוכרת את חוויית ההפלגה בעיקר בגלל אמי, מימי ז"ל, שלא הרגישה טוב כל ההפלגה לארץ, ואכלה תפוחים חמוצים, כדי שלא תקיא. עם הירידה בחיפה הביאו אותנו הישר למושב לוזית שליד בית שמש.

אסתר אחותו של ניסים, פנינה, ניסים ומסודי, סבתא רבתא מימי ולמטה יושב איציק בבית באופקים בשנות ה-70

עבודת החקלאות

חיי החקלאות במושב לוזית היו קצרים, אם כי אני אהבתי מאוד את החיים במושב. חיינו במושב, אנשי העיר קזבלנקה במרוקו, ללא ידע בחקלאות ובניהול משק חקלאי. עבדתי כסייעת בגן, ובעלי עבד בעבודות שונות בחקלאות, אולם אישית סירב לקבל משק, כי לא רצה להישאר שם. משאת חייו היה להצטרף לשאר בני משפחתו שעלו ארצה. אחרי שלוש שנים הגענו לעיירה אופקים סמוך לאחיו של בעלי ובני משפחתו. צחוק הגורל היה, שבשנות המיתון הקשות של שנות ה-50 וה-60 נאלצנו בעלי ואני לעבוד בקיבוצים ובמושבים בקטיף פירות וירקות. ובעלי ברבות השנים, היה אחד ממנהלי העבודה בחוות טל-אור הסמוך לקיבוץ אורים. רוב שנות חיינו עבדתי בעבודות קשות, בחקלאות, כטבחית במסעדה ואף מנקה בתיכון באופקים, עבודת כפיים קשה במקביל להקמת בית ומשפחה.

מסודי בצד ימין – בימי העבודה בחקלאות בחוות טל אור

השנים האחרונות

כל חיי חלמתי על משפחה גדולה, כפיצוי על היותי בת יחידה, למשפחה קטנה. על אף הקשיים של קליטה ופרנסה, הצלחנו, אני ובעלי ניסים ז"ל, להקים משפחה גדולה לתפארת, שהפכה לשבט גדול של נכדים ונינים. ילדיי, כולם הסבו לנו נחת במהלך השנים. בשנת 2005 נפטר בעלי בעקבות מחלה. אחרי מותו, המשכתי את חיי, ביקרתי במועדון הקשישים באופקים, שמילא את חיי בחוויות טובות ונעימות.

בשנת 2014  חגגה לי המשפחה המורחבת, בחג חנוכה, יום הולדת 80. זו הייתה חוויה מיוחדת, לראות את התגשמות חלומותיי, להיות מוקפת במשפחה גדולה חמה ואוהבת. נועם אחת מהנכדות שלי, איירה איור שהודפס על חולצות, שאני וכל בני משפחתי לבשנו לכבוד המאורע הגדול והמרגש.

סבתא שרה ומברכת את כל ילדיה ונכדיה בימי הולדת

מסודי ביום הולדת 80 עם המשפחה המורחבת 

השנה האחרונה, שנת  הקורונה, הייתה לי מאוד קשה. נאלצתי להיות ימים רבים בבית, הביקורים במועדון פסקו, ורק בני משפחתי הגיעו לבקר אותי מדי שבוע, או שוחחו איתי בשיחות זום. אמנם הבדידות הייתה קשה, אך הצלחתי לשמור על אופטימיות, שהכל יחזור לקדמותו.

בימים אלה של פרסום הסיפור, סבתי חלתה ובפרק זמן קצר מאוד אושפזה בבית חולים, עברה לטיפול ביתי, ונפטרה בחול המועד פסח ימים ספורים לפני המימונה, כשכל תשעת ילדיה ועשרות נכדיה עוטפים אותה באהבה. יהי זכרה ברוך !

הזוית האישית

תאיר: חלקים מסיפור חייה של סבתא מסודי סופרו לי ולבני משפחתי, לאורך השנים, וכעת כשהסיפור מתפרסם לאחר מותה, הוא מעין מצבה והנצחה לאישה הקטנה גדולה, שהותירה משפחה מורחבת ומורשת משפחתית אדירה.