מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא ליקה וסיפור חייה

תמונה שלי עם סבתא
אני וסבתא יחד בבית התפוצות.
המורשת של סבתא ליקה

שמי ליקה/ליליה/לאה פייטלסון, בת של גיטה ואריה יעקובוביץ'. נולדתי ב- 29/2 שנת 1948 בוילנה בירת ליטה, שהייתה אז חלק מברית המועצות.

אבי היה ניצול יחיד ממשפחתו ואמי הצליחה לשרוד עם עוד שתי אחיותיה, כאשר עזבה את הוריה ואחות קטנה וברחה הרחק מהבית לאוזבקיסטאן שבאסיה.

10 שנים ראשונות של חיי, גרנו יחד עם משפחתה של דודה אלה (אחותה של אימי). גרנו בדירה קטנה שתי משפחות, בתנאים קשים של מחסור, בניסיון לשקם את החיים אחרי השואה. ההורים השתדלו לגונן עלינו הילדים (היינו 3: אני ושני בני דודים). מהשנים האלה זכור לי בעיקר שהיינו הרבה חולים, כי לא היו חיסונים כמו היום וכולנו הדבקנו אחד את השני בכל המחלות שהיום כבר לא חולים בזכות החיסונים.

ההורים היו צעירים ולא היו להם הורים כדי לעזור או לתת עצה והם נאלצו להתמודד עם כל הקשיים בעצמם. אימא שלי הייתה מורה ועבדה בפנימייה מחץ לעיר. לעתים קרובות לא הייתה חוזרת הביתה באמצע השבוע ומי שטיפלה בי הייתה דודה אלה, שאהבתי אותה מאד.

בקיץ, כשאימא הייתה בחופש, היינו שוכרים בית באזור הספר על שפת הנהר ויוצאים כולנו לנופש (ל"דאצ'ה"). אהבתי את זה מאד. אבא שלי היה מצטרף בחופש ומפעיל אותנו במשחקי ספורט. בזכותו אני אוהבת ספורט עד היום.

אבא שלי היה ציוני וחיפש כל דרך לעלות לישראל. הוא אפילו שיחד פקידה במשרד הפנים כדי שהיא תזייף תעודת לידה של אמא ותכתוב שהיא נולדה בוילנה. העיר וילנה היתה שייכת לפני המלחמה לפולין ולילידיי וילנה היה מותר להגר לפולין ומשם לישראל. אבל הניסיון הזה נכשל.

בינתיים נולד לי אח עזריאל ואבא קיבל קידום בעבודה ועברנו לדירה משלנו. החיים המשיכו, אני למדתי ואהבתי ללמוד. הייתי תלמידה מצטיינת במיוחד במתמטיקה ואנגלית, קראתי המון, בחורף אהבתי לעשות סקי עם אבא והזמנים האלה זכורים לטוב. היו לי הרבה חברים (רוסים כי למדתי בבית ספר רוסי) אבל הייתי מאד מקובלת ולא הרגשתי אנטישמיות כלפיי. למרות  זאת תמיד ידעתי שאגיע לארץ ישראל במוקדם או מאוחר.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתה התעוררות לאומית בקרב היהודים של ברית המועצות ובמיוחד אצל הצעירים בליטה. בשנים האלה כבר למדתי באוניברסיטה והתחברתי עם יהודים. נישאתי בשנת 1968, ליעקב פייטלסון גם הוא ציוני נלהב ויחד לחמנו על הזכות לעלות לישראל. השתתפנו בשביתות רעב למדנו עברית באולפן מחתרתי, חגגנו יחד את החגים היהודיים בבית הכנסת.

כמובן שהייתה סכנה שנגיע לבית סוהר אבל לשמחתנו המאבק נשא פרי ותחת לחץ בין לאומי בתחילת שנות ה- 70 הדוב הרוסי הרפה מאחיזתו והתחילה העלייה הגדולה  מברית המועצות.

ב- 7 בינואר 1972, משפחתי הצעירה (בינתיים נולד בננו הבכור דוד) עלתה ארצה וגם הורי ואחי עלו יחד אתנו. זאת הייתה התגשמות החלום וכולנו היינו מאושרים.

נקלטנו היטב – בעלי התחיל לעבוד כמהנדס באלסינט והתיישבנו בחיפה. הכל היה טוב עד שפרצה מלחמת יום כיפור. בעלי גויס ואני רק בת 25 עם ילד קטן ובהריון עברתי תקופה מאד קשה. אבל התגברנו על הקשיים, הבן השני נולד והחיים נכנסו לשגרה. אבל כל הזמן הרגשנו אי שקט ריקנות וחוסר שביעות רצון מאורך חיים הבורגני. רצינו לעשות משהו למען המדינה שלנו. האפשרות באה כאשר אריאל שרון יצא בקריאה ליישב יהודה ושומרון.

ב- 18/8 שנת 1978 מצאנו את עצמנו עם עוד 30 משפחות על הר טרשים באשקובית (תואם קארוון) במקום שבעתיד הפך לעיר אריאל. כך התגשם חלום נוסף – לתרום לבניית הארץ. אני לימדתי בבית הספר, בעלי היה ראש המועצה הראשון, גידלנו את הילדים (נולדה לנו שירלי) וחיינו בקהילה רב גונית חיי שיתוף ועזרה הדדית. למרות הקשיים זאת הייתה תקופה מאד משמעותית ויפה.

אחרי 30 שנה באריאל בעלי ואני נפרדנו ועברתי לראשון לציון כדי להיות קרובה לאימי (אבי הלך לעולמו שנתיים קודם). הילדים בגרו ונישאו, נולדו להם ילדים והיום אני סבתא גאה ל 9 נכדים מקסימים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

דאצ'ה
דאצ'ה (ברוסית: дача) הוא כינוי ברוסית לבית הנמצא בשימוש עונתי או לבית משני הנמצא באזור כפרי ליד מרכזים עירוניים.

ציטוטים

”בקיץ בחופשה, היינו שוכרים בית באזור הספר על שפת הנהר ויוצאים כולנו לנופש (ל"דאצ'ה")“

הקשר הרב דורי