מאגר סיפורי מורשת

שמי ליזה טפירו  אני סבתא של בר טפירו מכיתה ו' והשנה אני משתתפת יחד איתה בתכנית הקשר הרב דורי, בחרתי להעלות את סיפורו של אבי:

סיפורו של אבי

אקדיש את הפרק הראשון בסיפורי, לקורות חייו וגלגוליו של אבא. בטרם הכיר את אמי והקים עמה את משפחתנו, היו לאבא שלי חיים אחרים, אשר ברבות הימים חיו לחלק אינטגרלי ממשפחתנו. הוריו של אבא חיו ונפטרו בירושלים וטמונים בהר הזיתים.

אבא שלי מסעוד אלקובי גדל בירושלים בשכונת המוגרבים ונשא לאישה בחורה צברית מיפו ולאחר תקופה, אבא ואשתו היגרו לספרד ושם נולדו להם שני בנים: חנניה ואברהם אלקובי. כשבגרו הבנים הם בחרו להגר לצרפת ושם הקימו משפחות משלהם. לאברהם נולדו בן בשם מוריס ובת צעירה בשם נינט.

במקביל לכך הורעו יחסי הנישואין של אבא והוא התגרש מאשתו ובחר לשוב למרוקו ארץ מוצאם של אבותיו… בעיר קזבלנקה הכיר אבא את אמא שלי ונשא אותה לאישה בהיותה צעירה בת עשרים שנה בלבד. הוא היה בוגר ממנה בשנים ולהם נולדנו אני ואחיי ואחיותיי הבת הבכורה אסתר ואחריה נולדו בזה הסדר: מוריס, פיפין, שמעון, חיים, אנ י- ליזה ובת הזקונים אחותי שושנה.

שני האחים שלנו, מאבא, שכאמור חיו בצרפת היו באים מדי פעם למרוקו לבקר אצל אבינו המשותף והמפגשים בינינו היו מרגשים ושמחים. הייתה בינינו לבינם אהבה ואחווה של משפחה אחת מורחבת… עד שפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים פשטו על צרפת וכבשו אותה. קמה ממשלת הבובות של וישי ובראשה הגנרל פטן, אשר שיתף פעולה עם הגרמנים הנאצים וצבא צרפת ומשטרתו השתתפו ברדיפת היהודים גם בצרפת עצמה וגם בארצות המגרב. הם  לכדו, הסגירו ושילחו את היהודים ברכבות לגטאות באירופה ומשם למחנות ההשמדה… לצערנו נלכדו והוסגרו גם האחים שלנו עם משפחותיהם והועלו על הרכבות המובילות לגיהינום וניספו בשואה!

אולם האחיין שלי, מוריס, בנו של אחי אברהם, עשה מעשה גבורה כאשר קפץ מהרכבת הדוהרת, אך הגרמנים שראו את מעשיו, ירו בו ופצעו אותו קשות. למרות זאת הוא נותר בחיים וניצל ממות הודות לאנשים טובים שעזרו לו להחלים ולהשתקם ואף לחזור לצרפת.

בצרפת נותרה רק אחייניתו נינט, שהייתה תלמידה בבית הספר ושהתה בו בלימודיה בעת שכל משפחתה נלכדה והובלה לעבר רכבות המוות. הגרמנים שידעו על קיומה לא ויתרו וחיפשו אחריה שוב ושוב – למזלה היו הורי חברתה ללימדים ערים למצבה והסתירו אותה במרתף ביתם, כך גם היא ניצלה ממוות. אחרי המלחמה היא חיה בעיר פריז ושמרה על קשר טוב איתנו, כולל ביקורים שלה במרוקו ושלנו אצלה בפריז. אולם. לפתע נעלמו עקבותיה ולא ידוע לנו מה עלה בגורלה?

אחיה מוריס, שכאמור קפץ מהרכבת נורה וניצל ממות, הוא כשריד המשפחה הקודמת של אבינו (סבא שלו), בא למרוקו וחיפש את סבו ושאל אנשים על משפחת אלקובי. למרבה הפלא ותעתועי הגורל בין הנשאלים ברחוב, היה אחי שמעון שזיהה את קרוב משפחתנו והביא אותו אלינו הביתה. כך אוחדה המשפחה ברוב התרגשות, בכי, חיבוקים ונשיקות והעלאת זיכרונות ומאידך; היה כאב, צער ויגון גדול. אבינו לא עמד עוד למשמע טרגדיית אובדנם של בניו שחייו בצרפת וניספו בשואה עם בני משפחותיהם ותוך זמן קצר אבינו נפטר מרוב צער ויגון.

אמא שהתאלמנה עבדה בפרך כדי לקיים אותנו בדוחק. ביתנו היה בית עני, אך מלא שמחת חיים. אחיי עסקו במוסיקה רובם היו זמרים. אני כאמור נולדתי במרוקו ולמדתי בבית הספר אליאנס עד גיל 12, אבל בהשפעת אנשי הסוכנות היהודית שפעלו במרוקו השתכנעו אמי ואחיי הגדולים להרשות לי לעלות לארץ. כך עליתי עם ילדים אחרים אך לבדי, בלי משפחה, בעליית הנוער, והגעתי לבית הספר "עיינות" שם למדתי ארבע שנים ומשם עברתי לקיבוץ מסדה.

בקיבוץ מסדה הכרתי תלמיד בשם יעקב טפירו שהיה לי לחבר ועמו התחתנתי בגיל 17. בגיל 18 ילדתי את בתנו הבכורה נורית ואחריה נולדו לנו שלושת ילדינו הנוספים: אשר, יובל ומיכל.

כאשר עזבנו את הקיבוץ חיפשנו דרך חיים דומה וחשבנו על מושב, אבל בינתיים, חיינו תקופה אצל אמא שהתגוררה בחצור הגלילית, עד שעניין המושב יסתדר לנו. עברנו לגור במושב שדה אליעזר, בו אנו חיים עד היום וחרף הקשיים שהיו השתלבנו יפה במקום.

יש לי משפחה, ילדים ונכדים לתפארת, אבל מאז שנפטר בעלי כל אחד מילדיי בחר לו דרך חיים משלו. בתי נורית עוסקת באומנות. בני אשר נגר במקצועו. בני יובל עוסק במוסיקה ולמד סינטולוגיה ובתי מיכל ספרית ואני גאה בכל אחד מהם.

הזוית האישית

ליזה: התוכנית של הקשר הרב דורי בבית ספר נתנה לי הזדמנות חשובה לספר ולתעד חלק טראומטי וכואב מחיי במרוקו ובארץ.

פתגם נודע במרוקו  "אילה עאשת א-ראש מא תעדם ששייא". פירוש מילולי בעברית: "אם הראש נשאר בחיים לא חשוב איזה כובע תחבוש לראשך"

אני רוצה לציין מאכל מיוחד שנהגנו לאכול והיה אהוב עלי במיוחד, הוא נקרא במרוקאית "זרראד " ובעברית חרגולים או ארבה מטוגן.