מאגר סיפורי מורשת

תיעוד הסיפור של סבתא שלי: יעל זיוון (זיסמן) לבית פוגני

שם הנכדה: מעיין פטיטו

שמה של סבתא שלי הוא יעל ומקורו בתנ"ך על שם סבא מצד אבי ששמו היה יוליוס ובעברית יהודה. יש שם חיבה שניתן לסבתא שלי ע"י אמה והוא יולי,  שם שהזכיר בצליל את שמו של סבא שלה. שם המשפחה זיוון הוא לא מקורי כי השם המקורי היה זיסמן  ושונה לאחר שכבר התחתנה עם סבי. סבתא לא הייתה שלמה עם השינוי אבל האחים שינו אותו. לשם המשפחה המקורי זיסמן יש משמעות שהיא: איש מתוק באידיש.

שם המשפחה של סבתי לפני נישואיה היה: פוגני, לשם הזה יש היסטוריה של מאות שנים ובבגרותה החלה לברר ולתהות מדוע אין עוד שם משפחה כמו שלה בארץ  והתברר לה כי זהו שם משפחה נפוץ מאוד בהונגריה אצל הגויים.  כשחקרה קצת יותר התברר כי לשם  יש היסטוריה  משפחתית שחוצה יבשות עד שבסוף התקבל השם פוגני.

כשעלה אביה  ארצה התבקש  לשנות את השם לשם עברי ואכן כשהיה בפלמ"ח שינה את השם לגלילי, אבל בשנות ה- 50 המוקדמות חש לא בנוח וחזר לשם המשפחה המקורי.

סבתא נולדה בתאריך 23.7.1951 בעפולה. המיקום שלה במשפחה הוא השנייה בין שתי אחיות. היא הרגישה מאוד רצויה במשפחה הקטנה. יש לה עוד אחות בכורה ושמה תרצה. סבתא גרה בילדותה בקיבוץ ניר עם , בבית קטן מאוד שני חדרים. היא גדלה בבית ילדים. עם ההורים הם היו שעתים ביום בלבד ובשעות אלה היא למדה להכיר את המאכלים המיוחדים של אמא. השפה שהם דיברו בילדות, עברית  כי אסור היה לדבר בשפה אחרת.

בית הילדים היה בעצם הבית שלה ושירת את כל בני כיתתה.

הוא היה מורכב ממספר חדרי שינה. בכל חדר גרו 4 ילדים בנים ובנות ביחד. בחדר היו רק מיטה ומרחב למשחקים. ביציאה מהחדרים היה חלל גדול ובו הם היו אוכלים וגם משחקים. בקצה החלל היה המטבח שבו היו מחממים את האוכל שהביאו בחדר האוכל הכללי. במבנה היו המקלחות וארונות הבגדים. באותו מתחם הייתה גם הכיתה שבה למדו. היה מאוד נוח מהמיטה לעבור מיד לכיתה. כמה שזכור לה אף פעם לא איחרו לשיעור ולכן לא הענישו אותם בעברה זו. הטוב הזה היה עד שנפתחו שערי בית הספר האזורי ואז כל האינטימיות של המשפחתיות החברתית קצת נפגמה.

בקיבוץ שלה לא היה בית כנסת, וגם לא צרכנייה. היה מועדון חברים. המקום שהיה תוסס ובו התנהל מרכז החיים החברתיים והפוליטים בקיבוץ היה חדר האוכל. בו התקיימו אספות החברים הדמוקרטיות. שם התקבלו ההחלטות הגורליות. חדר האוכל שימש גם כמועדון שבו התקיימו המסיבות, נחגגו החגים וגם שימש "כמסעדה". ליד החדר אוכל היה הדשא הגדול שבו התקיימו בקיץ אירועים משמחים וגם הספדים.

את החגים היו חוגגים עם כל חברי הקיבוץ ולא הייתה פרטיות. את החגים כמו ראש השנה, פורים הם חגגו ביחד לפי הוראות תנועת הקיבוץ. שבועות, חג האסיף נחגג עם ילדי הקיבוץ שהם היו מעורבים מאוד.

טיפות הכוח

בילדותה קיבלה סבתי חפץ מהוריה כשחזרו מטיול של מספר ימים במדבר יהודה. המנהג היה, שהורים שנעדרים מספר ימים מפצים את ילדיהם במתנה. מה אפשר להביא ממדבר יהודה? סבתי קיבלה פרח חום וחשבה שהוא עלוב והיא מאוד נפגעה שזה מה שהביאו לה כמתנה. אבא שלה שראה את אכזבתה החליט להראות לה את כוחו המופלא של הפרח המיוחד. כשהיא הלכה לישון עם המתנה טפטף על הפרח כמה טיפות מים ואמר לה: שתקומי בבוקר, תראי את הנס". ואכן בבוקר, הפרח נפתח במלוא תפרחתו. כשסבתי חזרה מיום לימודים שוב הפרח חזר והתכנס בתוך עצמו. ואז אמר לה אביה, "תזכרי היטב, תמיד שיהיה לך קצת קשה, טפטפי כמה טיפות כוח ותראי שגם את תצליחי להתגבר על כל מכשול שיעמוד בדרכך הארוכה".

ואכן דבריו של אביה השפיעו על עיצוב דמותה. החפץ שמור אצל סבתי במקום של כבוד, ובמשך חייה, כל פעם שהיא נתקלת במשבר פרח זה מהווה מקור להשראה.

בקיבוץ סבתא לא כל כך נחשפה למאכלים עדתיים. ובכל זאת כאשר הייתה מגיעה בשעה 16.00 עד 19.00 לבית ההורים אמא שלה הייתה מכינה ארוחת ארבע, ושם הצליחה לקרב אותה למאכלי אמא. בדרך כלל היו אלא מאכלים מתוקים כמו פלצ'ינטה ובעברית בלינצס, גומבוס, אויובודיו, קרומפליט.

סבתא גם מאוד זוכרת את מסיבת בת המצווה שנחגגה ביחד עם כל בני כיתתה. שירי הילדות שסבתי זוכרת היו שירים שחיברו אנשי ההתיישבות לחגים ולמאורעות בתוך הקיבוץ וכמובן רק בעברית. נהגו לשיר להם המטפלות והמורים בבית הילדים. שיר אחד השפיע מאוד עליה בילדותה וזה השיר "הסלע האדום".

באותה תקופה הרצון לפרוץ גבולות היה ב"אופנה", והאיסור להשמיע את השיר בגלי האתר הגביר את הסקרנות. לימים לאחר חתימת השלום עם ירדן, הגשימה סבתי חלום והגיעה לסלע האדום. אכן מילות השיר תיארו באופן מדויק את יופיו של המקום, ואת הכמיהה של הצעירים של אז לפרוץ גבולות ולנסות לחזור משם.

קישור לשירונט – מילות השיר: הסלע האדום

בילדותה בקיבוץ שיחקו מחוץ לכיתה. היו אלה משחקי כדור בדרך כלל, משחקי גולות, ובאירועים של חברת הילדים שיחקו שבויים וגנבים. ברוב המקרים היו משחקים ילדי אותה כיתה. באירועים היו כל שכבת הילדים עד כיתה ז' ביחד. את המשחקים היום יומיים היו משחקים בסביבת בית הילדים. היה להם דשא ליד בית הילדים ואותו הפכו למגרש משחקים.

סבתא אהבה יותר תחומים שבקיבוץ טענו שהם תחומים גבריים. הבנות היו מיועדות לחוג מלאכה – בישול ותפירה אבל היא התמרדה והייתה מצטרפת לבנים לחוג מלאכה בתחום העץ פיסול, נגרות. הייתה עושה תמונות, מחול צבעוני, מכינה כלים שימושיים מעץ כמו מחזיק מפיות, קופסת תכשיטים, תומך ספרים ואלה היו המתנות שהוריה היו נותנים לחברים /דודים כשהם היו נוסעים נוסעים אליהם להתארח. אז לא היה כסף למתנות.

בקיבוץ, בשנות ה- 60  חברת הילדים הייתה אחראית על משק הילדים. זה היה משק חקלאי בזעיר אנפין. סבתא אהבה לעבוד בגן הירק ובמיוחד אהבה לטפל בטווסים, בעיזים (לחלוב), באווזים. ההתמחות שלה הייתה ביצור הגבינות המיוחדות מחלב העיזים שטעמם עדין זכור לה עד היום.

הוריה עזבו את הקיבוץ  כשהייתה בת 14 ועברו לגור בקרית חיים, ושם נחשפה לחוגים. בתחום האומנות  השתתפה בחוג לתכשיטים. למדה להכין תכשיטים תימניים, ואז התכשיטים הפכו להיות המתנות שהוריה נתנו לחבריהם. לא היה כסף לממן את החוגים, ומהר מאוד התבלטה ביצירתיות והפכה לשוליית המדריך וכך יכולה הייתה להמשיך לעסוק בתחביב בלי לממן אותו בניקיון חדרי מדרגות.

הזיכרונות הכי משמעותיים מהקיבוץ היה שסבתא לא השלימה עם כך שהיא צריכה להיפרד מהוריה כל ערב. ולכן, ברחה הרבה מבית הילדים לישון עם ההורים. זו הייתה חוויה מאוד מפחידה ומאוד מסוכנת באותם שנים. ובכל זאת חזרה שוב ושוב לברוח.

בתיכון למדה בקריית חיים ארבע שנים מכיתה ט' עד כיתה יב'. הוריה רצו שיהיה לה מקצוע "מכובד" ורשמו אותה למגמת מזכירות. הזיכרונות מבית הספר היו מעורבים. מבחינה חברתית היא הרוויחה ולמדה את רזי החיים העירוניים, שהיו מוזרים לה ומבחינה לימודית הייתה צריכה להתמודד עם הקושי התרבותי, ממה שהכירה בקיבוץ, כמו לקרוא למורה לא בשם אלא ה"מורה", לקום בכניסתו של המורה לכיתה ועוד כללים שהיו זרים לה. גם מבחינה כספית הייתה בעיה שהוריה שיתפו אותה בה. הם היו צריכים לשלם על השנתיים האחרונות וכאן היא לקחה אחריות ועזרה בניקיון חדרי מדרגות, ובחופשים הארוכים  פסח וחופש הגדול הייתה עובדת במפעל שאביה עבד ואת הכסף מעבירה להוריה שיהיה להם לשלם על לימודיה.

מקום העבודה הראשון שלה היה מיד לאחר השירות הצבאי בחברה בשם "שרות פרידמן", בחיפה. המקצוע הראשוני מזכירות רכש בישראל. בתפקיד מזכירה בווריאציות שונות עסקה מספר שנים ובשנים אלה למדה בקורסים עוד מקצועות הקרובים למקצוע העיקרי כמו מנהלת חשבונות, אשת שיווק, אשת מכירות. כל תפקיד שעסקה בו בהתחלה מאוד עניין אותה ולאחר מספר שנים התחילה להשתעמם ועברה לתחום אחר. במקביל לעבודה העיקרית למדה אומנות והעבירה חוגים באומנות הפלסטית. בהעברת החוגים והיצירתיות נהנתה מאוד כי שם יכלה לתת דרור לעצמה.

סבתי החליפה במשך השנים מספר לא מבוטל של מקצועות עבודה. אז זה נחשב למשהו שלילי. היום זה מראה על שאפתנות, סקרנות ….

את סבא שלי הכירה הכרות ראשונה כאשר הייתה מבקרת אצל סבתה בקריית חיים. הם התחתנו בינואר שנת 1974, בהיותה בת 22. טקס החתונה התקיים באולמי מוצקין. לא ממש הייתה מסיבה, זה היה ממש לאחר מלחמת יום כיפור והמצב רוח לא אפשר לשמוח. מה  שזכור לה, שהחתונה הייתה בעצם מפגש לוחמים. המפגש בין החברים היה נסוב סביב חוויות המלחמה הנוראה. כן הייתה מוזיקת רקע, לא קצבית, אבל לא היו ריקודים, השמחה הייתה מהולה בעצב על הנופלים.

בתה הבכורה של סבתי נולדה בסוף שנת 1974. בהיותה בת 23.

סבתא החיילת

את התחלת השרות התחילה בפיקוד מרכז בחיל החימוש, לאחר שחבל עזה עבר לפיקוד המרכז הועברה לשרת בעזה במפקדה בתור פקידה. השירות היה חוויה שגיבשה את אישיותה כי היא למדה לדאוג לעצמה, ונחשפה ליתר חלקי העם, ושם התפתחה מהות צורך הזולת.

בתור ילדה חוותה את מלחמת קדש, בשנת 1956. זכור לה איך באמצע הלילה העירו אותם בבית הילדים והעבירו אותם להמשך הלילה למקלט. ואז התוודעו לכוננות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים  ב- 5 ביוני 1967. סבתא זוכרת שהתנדבו לסיורים ברחובות הקריה להעיר על אור שבוקע מדירות, עזרו למלא שקי חול… מלחמה זו הסתיימה לפני שבכלל המחסור הורגש. האופוריה שררה במדינה, ובכל "מסיבות" הניצחון שכח הציבור הישראלי את המשפחות השכולות, היא זוכרת את האבסורד בתחושה האישית. מלחמת ההתשה הייתה מלחמה שרק החיילים ששירתו כולל מילואימניקים חשו בה ובני זוגם. זו הייתה תחילת תקופה של חוסר סולידריות באומה.

בתור בוגרת חוותה את מלחמת יום כיפור. השתחררה מהשירות חודשים לפני המלחמה. באוקטובר 1973  בפרוץ המלחמה הייתה הראשונה מבין בני כיתתה שהשתחררו שקיבלו צו 8. מה שזכור לה שהוריה לא היו בבית והיא השאירה להם פתק "הלכתי למלחמה אחזור בקרוב"… ולהורי בן זוגה ביקשה שיבטלו את החתונה. סבתא השתחררה לאחר שלושה וחצי חודשים. את המלחמה עברה ברמת הגולן.

לאחר התארגנות בבסיס האם הם עלו ביום השלישי של המלחמה עם הגדוד לרמת הגולן, דרך קיבוץ גדות. בבית המכס ראו את הטנקים הראשונים של הסורים. סבתא זוכרת את תחושת הפחד, ואז צצו השאלות איך יכול להיות שהסורים תוך שלושה ימים הצליח להגיע למבואות עמק החולה? ומנגד לא הבינה איך  העלו אותם עם רובי צ'כי  ללא נוקר. התחושה הייתה קשה. את הגדוד הושיבו בצפון רמת הגולן כגדוד מסייע לגדודים הלוחמים. התקופה הייתה חורף. היה שלג ולא היו להם  מדים מתאימים…. היה מחסור בציוד מינימלי, ואז התגנבה בה ההכרה  "שאם אני לי, מי לי". התסכול היה גדול מול ההנהגה. נלחמו כאריות לשמור על ישראל.

כשהשתחררה חשה ברחוב הישראלי את התסכול. במלחמה ראתה איך יש כאלה שניצלו מצב זה להתעשר על חשבון הלוחמים והבינה שחוסר הסולידריות זרעיה ניטעו לאחר מלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה. סבתא הבינה שהנהגת ישראל לא ידעה ולא רצתה לנסות להפוך את הניצחון הגדול לתועלת האומה. המסקנה האישית שלה לתחילת חייה הבוגרים הייתה שמהצלחות פחות אפשר ללמוד לעתיד. רגש ההצלחה הוא רגעי ואחריו …. אם לא מתעוררים בזמן באה האכזבה והנפילה

החיים כיום

לסבתי וסבי, נולדו לנו 4 ילדים. שלוש בנות ובן אחד. עד היום נולדו להם 8 נכדים ארבע בנות וארבעה בנים והיד עוד נטויה… שני ילדים כרגע גרים במושב אמנון לידם ולכן גם 5 נכדים אתם ונפגשים על בסיס יום יומי. שלושה נכדים גרים בקריית חיים, ואותם רואים פעם בשבוע (משתדלים).

חלק גדול של משפחתה של סבתי נכחד בשואה. הוריה שברחו מהתופת ועלו לארץ נשלחו להקים את הקיבוץ. שם הכל היה קולקטיבי, ואסור היה להראות ייחודיות בשום דבר אישי. לכן לא זכור לה מנהגים מיוחדים. לאחר שהוריה עזבו את הקיבוץ, הם היו חוגגים את החגים בתוך המשפחה המצומצמת ואז אמא שלה הייתה מפליאה בתבשילים המיוחדים שזכרה מילדותה. בפסח היה את המאכלים המיוחדים לחג זה ובראש השנה את הדברים המיוחדים לו.

בבגרותי כשהפכה לאמא, החגים שהיא מרגישה שבאמת משתתפת בהם הם החגים שאין צורך לטרוח ולהכין ארוחות ממש כמו פורים, חנוכה, שבועות. אלה חגים שכולם כולל כולם יכולים לשבת ליד השולחן ולהיות מעורבים בכל מה שנעשה…. כאמא וסבתא היא מקווה שהצליחה במשך השנים להשריש שאין מתחילים ארוחה בלי שבעלת הבית לא ישובה ליד השולחן…. ונותנת את אות הפתיחה.

אצלנו במשפחה יש מנהג שאת החגים חוגגים לפי מסורת ישראל עם תיקונים קלים שיתאימו לרוח התקופה, ולמצב הבריאותי של כל המשתתפים.

במשפחתה יש חפץ שמשתמשים בו בזמן החגים ושמחות. זהו גביע מכסף שאביה המנוח קיבל ליום בר המצווה שלו. בגביע זה מקדשים את החתנים וכלות ביום חתונתם. בפסח הגביע מככב ככוס של אליהו הנביא, בראש השנה מרימים כוסית לשנה החדשה….  הכוס עדין נמצאת אצל אמא של סבתי בת ה-92 ונשמרת היטב.

סבתא גאה שהצליחה בכל הסחף ששוטף את החברה הישראלית, מאז מלחמת ששת הימים להוכיח שהחומריות לא חשובה יותר מהערכים אוניברסליים והיא גאה שהצליחה להנחיל זאת לדור הבא. בנוסף, היא גאה שהיא רואה שהסביבה הקרובה לה ממשיכה לשמור על המוסר וערה עדיין לצרכיו של החלש, שכל המאורעות ששוטפים את המדינה יש שביב של תקוה שישנם עוד אזרחים שעשרת הדיברות קובעות את דרכם בנפתול החיים. ומאמינה שיש עוד תקוה לחיים שיווניים בחברה הישראלית.

סבתי יצאה לגמלאות, לפני הזמן והחליטה לעשות קצת לנשמה. היא יצאה ללמוד לימודי תואר, דבר שלא יצא לה לעשות במהלך החיים. היא בחרה נושאים, שהיו מאוד קרובים לליבה שנים כמו מדע ההתנהגות וחינוך ליקויי למידה. נושא שמאוד מעסיק היום את החברה הישראלית. היום היא מקדישה לחסרי הישע בחברה הישראלית.

קישור ליוטיוב לשיר שסבתא בחרה – הסלע האדום, בביצוע של אריק לביא

כדבריה: "מילות השיר תיארו באופן מדויק את יופיו של המקום, ואת הכמיהה של הצעירים של אז לפרוץ גבולות ולנסות לחזור משם".

הזוית האישית

מעיין: היה לי מאוד כיף להיות עם סבתא ולשמוע על ילדותה בקיבוץ.