מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא יעל מספרת לנועה צפריר

סבתא באה לבקר את נועה בלונדון
סבתא בצבא
סבתא יעל מספרת לנועה צפריר את תקציר חייה

שמי הוא יעל צפריר ואני סבתא של נועה צפריר. השם ניתן לי על ידי אמי שעברה את שנות השואה בפולין ולא האמינה שיהיו לה ילדים משלה. כאשר נולדתי, (בת בכורה לשני אחי), אמי בחרה לי את השם "יעל" שהוא שם של אשה גיבורה בתנ"ך, "יעל אשת חבר הקיני", וסימל עבורה אשה חזקה ואמיצה.

אחרי נולדו אחי בועז ואחותי אלונה.

נולדתי בקיבוץ המעפיל בחודש ספטמבר בשנת 1947, תשעה חודשים לאחר ההצהרה על קום המדינה ומיד התחילו הקרבות של מלחמת יום העצמאות.

קיבוץ המעפיל שכן סמוך לקקון, כפר ערבי גדול ועויין ועל כן פינו את כל הילדים לאזור חדרה. רק כעבור חצי שנה חזרנו לקיבוץ.

תמונה 1

בתקופה שבה נולדתי, לימדו את התינוקות לקרוא להורים רק בשמותיהם הפרטיים ועל כן אף ילד לא קרא להוריו אבא או אמא. בשנים ההן בכל הקיבוצים, מלבד בקיבוץ דגניה, כל הילדים ישנו בבתי ילדים, בתים שניבנו במיוחד עבור הילדים. לאופן הגידול הזה קראו: "לינה משותפת" (להבדיל "מלינה משפחתית" שבה הילדים ישנים בבית ההורים). בבתי הילדים עשינו הכל: אכלנו, ישנו ושחקנו. כשהגענו לגיל שש, גם למדנו בכתה שהיתה אף היא בבית הילדים.

את כל הארוחות היינו אוכלים בבית הילדים (סבתא יעל  יושבת מימין)

תמונה 2

את ההורים פגשנו לשעתיים, בין 4 ל-6 בכל יום. כילדים היינו מאד עסוקים. בעצם לא היה רגע פנאי. ובעיקר, תמיד היתה המולה גדולה כאשר במשך כל היום אתה נמצא עם ילדי הקבוצה מסביבך. למעשה לא היתה לך בכלל פרטיות. בחדרי השינה חלקת חדר אחד עם עוד 3-4 ילדים, במקלחת התרחצת עם כולם, בנים ובנות באותו זמן.

על יד בתי הילדים הוקם משק ילדים (פינת חי). היו בו חיות למיניהן: עזים ואיילים, ברבורים, טווסים, תוכים ואפילו קופים וחמורים. מכתה ג' ועד כתה ו' כל הילדים חולקו לעבודות שונות סביב בתי הילדים: חלק שטפו את כלי ארוחת הצהריים. חלקם שטפו את חדרי הבית וחדר הלימודים וחלק עבדו במשק הילדים (פינת החי). בכל שבוע היה סידור עבודה חדש וכך יצא שכל הילדים ביצעו את כל המטלות.

לחלק מהילדים צורת החיים הזו היתה קשה. לא קל היה להיפרד מההורים מדי ערב. לא קל היה שבמקום שההורה ישכיב אותך במיטה ויספר לך סיפור, היתה עושה זאת המטפלת. היא נהגה לספר סיפור לכל הילדים במרוכז ואחר כך השכיבה את כל הילדים לישון. ובאמת בכל בית ילדים כזה, היה תמיד איזה ילד שבאישון לילה היה רץ מהר מהר לבית ההורים שלו, שאז קראו לו "חדר ההורים". וההורים היו מחזירים אותו עוד באותו לילה או בבוקר למחרת, לבית הילדים. אך מרביתנו הסתגלנו למצב כי זה מה שהכרנו מיום לידתנו. כשהמבוגר האחראי כיבה את האורות והיה יוצא מפתח בית הילדים, מיד היינו קופצים מהמיטה ועושים שמח ומשתוללים.

מעילים לחורף שתפרו לנו בקיבוץ (סבתא יעל ראשונה מימין)

תמונה 3

בחדר ההורים לא הגישו אוכל, לא כיבסו את הבגדים ואפילו לא קילחו אותנו מעולם. הכל נעשה ע"י המטפלות בבית הילדים. את האוכל הכינו ובישלו למעננו במטבח מיוחד שהיה מיועד רק לילדים והאוכל היה מותאם רק לנו, הילדים. המטבח של המבוגרים היה חלק מחדר האוכל של המבוגרים ושם הכינו להם את האוכל. את כל הבגדים תפרו בקיבוץ והם נראו אותו דבר. כשגדלנו, נתנו לנו לבחור מתוך כמה גלילי בד את הצבע המעודף עלינו אך בדרך כלל נראינו לבושים אותו דבר.

בכל יום אחה"צ היינו הולכים לחדר של בית ההורים. שם היינו משחקים ואף מטיילים איתם. לפעמים ההורים היו מאד עסוקים כי היו להם תפקידים או עבודות שנמשכו גם לשעות שבהן הגענו הביתה ולא היה להם זמן רב להקדיש לנו. למשל, אבא שלי היה גזבר של הקיבוץ. כמעט כל יום הוא היה נוסע בבוקר באוטובוס לתל אביב וחוזר מאוחר. הייתי לוקחת את אחי שהיה אז בן 3 והיינו מחכים לאבא על יד תחנת האוטובוס.

אמא שלנו עבדה באותה תקופה בבית ילדים עם ילדים אחרים ולכן נאלצה ללכת בשעות הערב המוקדמות כדי להביא את ארוחת הערב שלהם מהמטבח של הילדים, להגיש להם את האוכל, לשטוף את הכלים ואף להשכיב אותם לישון. ובאמת, לפעמים הרגשנו שבעצם ההורים שלנו לא היו איתנו. היום האחד שבו כולנו בילינו יחד היה בשבת, וזה היה כיף גדול.

הקיבוץ חינך וגידל אותנו. למעשה המחנכים שלנו, הם ששהו איתנו מרבית היממה. החינוך היה מאד קיבוצי ומאד פוליטי. בתקופות של בחירות לכנסת, עוד כשהיינו מאד צעירים, כבר היינו מעורבים מאד בנעשה ובעיקר תמכנו במפלגה שאליה היה שייך הקיבוץ שלנו. היינו מחכים למכוניות שעברו בכביש שעל יד הקיבוץ ומדביקים עליהן פתקים עם האות של המפלגה. כשקצת גדלנו השתתפנו במצעדים שונים, בעיקר במצעדי 1 במאי שזהו חג של כל הפועלים. באותה תקופה תלו בכתות תמונות של המנהיגים של רוסיה, לנין וסטלין, שבתקופה הזו דגלו בשיוויון של כל האזרחים במדינה ושלא יהיו עניים ועשירים.

בכתה ו' כבר היינו בתנועת נוער (אצלנו קראו לה: "השומר הצעיר"). היינו גאים מאד להיות בתנועה. לבשנו חולצות כחולות עם שרוך לבן ועניבות וסמלים, כפי שהיה נהוג  בכל תנועות הנוער האחרות אבל אצלם זה היה בצבעים אחרים.

בכתה ז' עברנו ללמוד במוסד החינוכי, בית ספר אזורי שהוקם בקיבוץ עין החורש. במוסד החינוכי, שקראו לו "מעין", למדו רק שני קיבוצים: ילדי הקיבוץ שלי, "המעפיל", וילדי קיבוץ "עין החורש". המוסד היה מרוחק כ- 4 ק"מ מקיבוץ המעפיל ושהו בו ילדים מכיתה ז' עד כיתה י"ב. לכל כיתה היה בית משלה שבו הילדים ישנו ולמדו. חדר האוכל היה משותף לכל הילדים שהיו בבית הספר. כשהיו קבוצות באותו גיל, גם מהמעפיל וגם מעין החורש, היו יוצרים שתי קבוצות מעורבות של שני הקיבוצים.

בכל יום, לאחר ארוחת הצהריים, ילדי קיבוץ עין החורש היו הולכים לעבוד בקיבוצם ואילו אנחנו, ילדי קיבוץ המעפיל, היינו נוסעים במשאית לקיבוץ המעפיל כדי לעבוד במקומות שבהם היינו נחוצים באותו זמן, בעיקר בעבודת כפיים שבו עבדו כל הילדים יחד: קטיף תפוזים בפרדס, הוצאת בוטנים, עישוב עשבים שוטים ודילול בשדות הכותנה הרחבים. השורות הארוכות של הכותנה השתרעו עד קצה העין. כשהגיעה עת קטיף הכותנה עשינו זאת בידיים מפני שלא היו אז מכונות לקטיף כותנה כפי שיש היום. הקטיף היה מתבצע ממש כמו פעם, כפי שראינו בסרטים הישנים, שבהם האנשים השחורים נהגו לעשות זאת באמריקה. היינו דוחסים את צמר הכותנה הלבן לתוך שקים שנשאנו על גופנו וכשהתמלא השק היינו הולכים לשקול אותו ומתחילים למלא שק נוסף. מספר שעות העבודה נקבע לפי הגיל, בין שעתיים לשלש שעות בכל יום.

עם סיום העבודה אמרנו שלום להורים וחזרנו במשאית למוסד שלנו שבו הכנו את השעורים, השתתפנו בפעילויות שונות ובסוף גם הלכנו לישון. בימי שבת בבוקר היתה הסעה לקיבוץ ושם שהינו עד שעות הערב המוקדמות. ואז חזרנו למוסד. החיים במוסד "מעין" היו גדושים פעילות. בכל יום, מלבד השעות שהוקדשו ללימודים ועבודה, היו פעילויות חברתיות, וכך יצא שבערב הגענו עייפים ורצוצים לעשות את שיעורי הבית שלנו. בלילות שישי, היתה ארוחת ערב חגיגית לכל ילדי בית הספר מכתה ז' ועד י"ב ולאחר מכן התקיימו ריקודים.

במוסד היו הרבה ועדות ולכן מרבית הילדים נבחרו וישבו בועדות השונות. היתה ועדת תרבות וועדת קבוצה, ועדת בית ספר ועוד ועוד. אני חושבת שרוב הילדים היו מאד מאושרים מהחיים הללו ובעיקר מהחלק החברתי. למשל בחדר האוכל היו מקומות קבועים. בכל שולחן ישבו ילדים מכל הגילים וכך יצא שלמדנו להכיר גם את הבוגרים (למרות שלפעמים התביישנו לבקש מהם להעביר לנו את הלחם….).

כשהייתי בכתה ט' במסגרת תנועת השומר הצעיר, נבחרתי להדריך את ילדי כתה ו' מעין החורש. מאד אהבתי את ההדרכה. הילדים היו נהדרים ושיתפו איתי פעולה. עשיתי להם 2 פעולות הדרכה בכל שבוע: באמצע השבוע בשעות הערב. ובשבת,  במהלך היום. המשכתי להדריך את הילדים גם כעבור שנה כשהצטרפו למוסד ועלו לכתה ז'. הקבוצה הזו התחברה עם כתה מקבילה מהמעפיל וחולקה לשתי כתות מעורבות.

סבתא יעל מדריכה בשומר הצעיר

לקראת סיום הלימודים של כתה י"ב בחרו בי שוב לצאת להדריך. הפעם זאת היה שנת י"ג, שהיום קוראים לה: "שנת שירות". בתקופה שלי יצאו רק להדרכות בתנועות הנוער בערים וממש לא רציתי לצאת לשנת י"ג. כל בני הכתה שלי התגייסו לצבא ורק אני נאלצתי לצאת להדרכה אך לא היתה לי ברירה כי הייתי צריכה למלא את "צו התנועה" וההחלטה. לאחר השנה הזו התגייסתי לנח"ל והייתי מפקדת על בנות. הגעתי לקיבוץ גונן כדי לפקד על בנות נח"ל שהיו בגונן באותה תקופה וכך הכרתי את סבא שולי.

סבתא יעל בצבא. הבנות מתכוננות למסדר סיום קורס מכיות במחנה 80

תמונה 4

בסוף הצבא התחתנתי עם סבא שולי ונולדו ילדינו, 4 בנים: הבכור גיורא, התאומים אדם (שהוא אבא שלך) וסיוון, והבן הרביעי, יפתח. ובסוף, כשכבר לא האמנתי שיקרה, הגיעה הנסיכה מיכל. שלושת הבנים הגדולים שרתו בצבא באותו זמן: גיורא בגבעתי, סיוון בצנחנים ואדם בצוללות.

מימין לשמאל: סיוון, אדם (אבא של נועה) וגיורא

תמונה 5

יפתח

תמונה 6

מיכל

תמונה 7

 

קבוץ גונן היה שונה מכל קיבוץ שהכרתי עד אז. היתה בו לינה משפחתית כמעט מהתחלה. כשאני הגעתי לגונן, הילדים ישנו בבתי ההורים כמו שאתם מכירים היום. הרבה משפחות מקיבוצים אחרים באו לחיות בגונן על רקע הלינה המשפחתית. החברים בגונן היו צעירים, רובם בני תנועת נוער הצופים. הכל היה כל כך חופשי, אפשר היה לעשות כל מני דברים שבקבוצים ותיקים וגדולים כבר אי אפשר היה לשנות.

עבדתי כמה שנים בבתי ילדים. התחלתי בבית התינוקות והמשכתי עם אותם פעוטים עד גיל בר-מצווה. משם עברתי לעבוד במזכירות הקיבוץ ולאחר מכן הייתי המזכירה של המפעלים (מפעל לדלתות מטבח ולמקלות שלגון). כשהמפעל נסגר נפתחו מחדש בתי הילדים הקטנים וכך מצאתי עצמי עובדת עם דור חדש של תינוקות.

מים רבים זרמו מאז בירדן (למרות הבצורת). סבא ואני יצאנו לפנסיה. עדיין אנחנו מתנדבים לכל מני דברים. סבא מאכיל פעמיים ביום את החיות בפינת החי וגם מסיע בשמחה חברים שאין להם מכוניות משלהם לכל מני מקומות באזור. אני מרכזת את נושא הבריאות בקיבוץ.

במהלך השנים, כל ילדינו הקימו משפחות ויש לנו לשמחתנו 14 נכדים (ומסתבר שעוד לא נאמרה המילה האחרונה בנושא). רומי, הנכדה הבכורה שלנו כבר בצבא. אחריה מאיה, נועה, נגה, אודי, אילון, יאיר, תבל (בייבי), גוני, עידו, תמר, אדם, זהר ואחרונה חביבה דניאלה. שלושה מהמשפחות מתגוררות בקיבוץ גונן וגם מיכל, המתגוררת במרכז, מגיעה עם משפחתה לעיתים מזומנות ועל כן אנחנו נפגשים הרבה עם הבנים והנכדים ומארחים את כולם בימי שישי לארוחת ערב גדולה ומשותפת. בננו הבכור גיורא ומשפחתו, מתגוררים בארה"ב ולכן, לצערנו, אנו נפגשים לעתים רחוקות מאד.

כשהיית בת חצי שנה, עברת עם הוריך להתגורר בלונדון בעקבות עבודתו של אביך.

סבא שולי וסבתא יעל עם נועה, בעת ביקור באנגליה

תמונה 8

אני מאחלת לכל המשפחה המורחבת אריכות חיים ובריאות טובה ואיכותית.

תמונה 9

סבא וסבתא

הנכדים: אודי, רומי, זהר, עידו, נגה, מאיה, אדם, נועה, גוני ויאיר

תמונה 10

ועוד כמה נכדים שלא נכנסו לתמונה הקבוצתית

תמונה 11

דניאלה

תמונה 12

אילון, תמר ובייבי-תבל

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – חברת הילדים בתחילת שנות המדינה בקיבוץ

הזוית האישית

נועה צפריר: התכנית קרמה עור וגידים במהלך שנת ה- י"ג, כך שהיא השתלבה יפה עם כתיבת עבודת השורשים שלי.

מילון

מצעד 1 במאי
מציין את חג הפועלים. הפגנת סולידריות בין פועלי כל העולם התומכים בסוציאליזם כדרך חיים.

ציטוטים

”צו התנועה“

הקשר הרב דורי