מאגר סיפורי מורשת

ילדות

סבתא מספרת:

"נולדתי ב-25 ביוני 1936. באותו זמן גרנו ברחוב רענן 5 שבת"א, ליד נווה צדק ויפו. זו הייתה דירה בשכירות. עם עוד שכנים. אותה אמבטיה ואותו מטבח.

נולדתי בארץ בבית חולים פרטי של דוקטור פרוייד ביהודה הלוי. היה לו בית חולים קטן, שתי קומות בתל אביב. כל בית החולים היה ליולדות. חושבת שהדוקטור אולי גם גר שם. גם אחותי נולדה בבת חולים זה.

בגיל שמונה נולדה אחותי. זה היה ביום שישי כשאמא קיבלה צירי לידה וראיתי פתאום תכונה בבית, גרנו עם שכנים, כולם באו ואבא היה נרגש, כולם היו נרגשים. אף אחד לא הכין אותי לזה שאמא שלי הולכת ללדת. פתאום התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק כי נזכרתי שלמדנו בתנ"ך ששרה אמנו מתה בלידתה. ניסו להרגיע אותי אבל לא יכולתי להפסיק לבכות. רק לפנות בוקר אבא חזר מבית חולים ואמר שלצערו נולדה עוד בת. כשהוא לקח את אמא שלי היה שם גבר נוסף שחיכה. אחות יצאה ואמרה לגבר מזל טוב נולד לך בן. הוא שמח ונכנס לראות את אשתו. אחרי זמן קצר יצאה אחות ואמרה לאבא מזל טוב נולדה לך בת. אמר מה?? נולדה בת…מה??? הוא לא רצה לשמוע שנולדה בת, רצה לשמוע שנולד בן.

איך היה להיות עם אחות תינוקת? כולנו גדלנו בחדר אחד. לא זוכרת שהייתה מציקה במיוחד. כשהיא גדלה קצת הייתי לוקחת אותה בעגלה לגינה, גן השרון לידינו. וגם רינה חברה שלי הייתה לוקחת את אחותה ברוריה והיינו שתינו יושבות ומאכילות את התינוקות ומחזירות אותן הביתה. היו נותנים לנו כסף לקנות משהו כמו פרילי. ככה כל ערב.

החברות הכי טובות שלי היו שרה ורינה. נהגנו לשחק בכמה משחקים: קלאס, קפיצה בחבל וגוגואים.

למדתי בבית ספר צרפתי, "אליאנס". 8 שנים בית ספר יסודי. למדנו ספרות, עברית, היסטוריה, חשבון ותנ"ך. היו נותנים לנו הרבה שיעורי בית.

המורים היו נחמדים, אדיבים. במיוחד אני זוכרת את דוקטור ורטהיים (המורה לתנך). הוא לימד תנ"ך בצורה שגרמה לנו לאהוב את התנ"ך. כשהוא היה מקריא פרק מאד דרמטי הוא היה ממש נכנס לאקסטזה. הוא חי את התנ"ך וניסה להעביר לנו את זה. הוא לא היה דתי.

המקצועות שהכי אהבתי היו היסטוריה, ספרות, חשבון והתעמלות.

הייתה לנו תלבושת אחידה. הבנות לבשו שמלה כחולה עם צווארון לבן.

טיולים מחוץ לבית הספר לא היו לנו. היו לנו מעט מסיבות שם רקדנו ריקודים סלוניים והיו גם הרבה מפגשים. היינו מאזינים למוזיקה, לשירים בעברית.

בבית הספר לא הייתה קפיטריה. היו מכינים לי סנדביץ ואולי פרי. מחוץ לבית הספר עמד רוכל זקן עם עגלה והיה מוכר ממתקים או תורמוסים בגביע. אבא היה נותן לי כל יום שני מיל והייתי קונה. הכי אהבתי תורמוס.

הממתק הכי אהוב עלי היה שוקולד. בבית היו רק מעט ממתקים, בעיקר שוקולד וסוכריות חמוצות או סוכריות מנטה.

זיכרון משמעותי מאותה תקופה היה 'השבת השחורה'. כשהייתי בת תשע, אחותי היתה תינוקת, באמצע הלילה התעוררתי לקול צעקות ודפיקות בדלת. האנגלים היו בשלטון בארץ. דפיקות חזקות ובאנגלית דרשו לפתוח את הדלת. אבא שלי והשכן עמו גרנו בדירה משותפת יצאו למרפסת והתחלו לצעוק 'הצילו, הצילו, באים להרוג אותנו'. אף אחד לא בא. שמעו בסביבה אבל פחדו. אחרי כמה זמן הם נכנסו לדירה והתחילו להוציא את כולנו החוצה. הם חיפשו בחור מהאצ"ל שקראו לו הבלונדיני הגבוה. הם ראו אותו נכנס לבניין וחיפשו אותו בכל הבניין. אמא שלי בדיוק הניקה את אחותי. נתנו לה להשאר. את כולם הוציאו. לקחו את כל הגברים והצעירים עם פיג'מה או תחתונים למעצר ברפיח. את הנשים החזירו לדירות. גרנו רק נשים וילדים כמה ימים או שבועות. יום אחד מישהי צעקה מלמטה, הם חוזרים! הם חוזרים! כולם רצו לחלונות לראות שהם חוזרים. אנחנו רואים מלמעלה את אבא חוזר עם זקן לבן, אדון חגואל, השכן, עם זקן ג'ינגי' והשלישי, מר חיים עם זקן שחור. כל אחד זקן בצבע אחר. אבא היה שדוף לגמרי כי שמר על כשרות ולא היה אוכל למעט לחם. הם ישבו בבית סוהר.

הורים שלי נולדו שניהם בטורקיה. אמא בצ'נקלה, אבא באדירנה. הם עלו מטורקיה לפני שנולדתי. לא יודעת כיצד הגיעו. כשהגיעו לארץ באו לגור בתל אביב. קודם עלה אבי ושנתיים אחרי זה הצטרפה אמי.

לאבא שלי קראו אברהם או אלברט לפי הספרדים. לאמא שלי קראו קלוד, בתעודות נדמה לי שכתוב קלודט. קלוד נשמע כמו שם של בחור.

אמא שלי היתה עקרת בית, אבא שלי עסק בכספים, מניות, דברים כאלו.

בבית דיברנו מספר שפות. עם אבא שלי דיברתי עברית. עם אמא שלי לאדינו. בבית ספר שלחו אותי לבית ספר צרפתי אז דיברתי צרפתית. מדברת לדינו עד היום.

היה לנו מנהג קבוע. ביום שישי בערב היינו יושבים כולנו יחד עם השכנים עושים קידוש ושרים גם "אשת חייל מי ימצא". אחרי זה כל אחד היה הולך לחדר שלו ואוכל שם אבל את הברכות היינו עושים יחד.

אמא שלי היתה מקפידה שביום שישי יהיה מגוון גם בשר, גם דגים וגם מנות אחרונות. אוכל לא היה חסר לנו.

ממלחמת העולם אני זוכרת מעט מאד. זוכרת שלילה אחד כנראה הייתה הזעקה, תפסו אותי בידיים וירדנו למטבח גדול של מסעדה שהייתה באותו בניין. העירו אותי ואני התחלתי לבכות שאני רוצה את הכרית שלי. בדרך כלל הייתי ילדה מאד ממושמעת אבל הפעם דרשתי את הכרית. אמא אמרה לאבא שאין ברירה וצריך לעלות למעלה לקחת את הכרית, לקומה שלישית בלי מעלית. אבא הביא את הכרית ואני רציתי להשעין אותה כדי שאוכל לשכב ולהמשיך לישון. היה שם סיר גדול מלא ביצים קשות. הסיר התהפך וכולם כעסו אבל שתקו כי פחדנו. נדמה לי ששמענו הפגזה. זה מה שאני זוכרת ממלחמת העולם. הייתי מאד קטנה, בת שלוש או ארבע.

היה לנו את הרדיו הראשון בשכונה. השכנים היו מגיעים לבית שלנו כדי להאזין לרדיו. היה לנו גם את המקרר החשמלי הראשון בשכונה."

גיל ההתבגרות

"כשהייתי בגיל ההתבגרות גרנו ברחוב העליה מס' 11 בדירה עם עוד שכנים. הם היו 4 נפשות ואנחנו גם היינו בהתחלה 3 אחר כך עליזה אחותי נולדה. כל משפחה גרה בחדר גדול, בדומה לדירה הקודמת. היה לנו מטבח משותף, אמבטיה משותפת ושירותים משותפים. ככה גרו בתל אביב, עם עוד שכנים. אמא שלי היתה אדם מאד נוח וכנראה שגם השכנה והסתדרנו טוב מאד.

למדתי בתיכון גאולה. בסוף התיכון עברנו דירה. לרחוב שלמה המלך, ליד גן החיות. אבא קנה את הדירה שם.

אהבתי את המרפסת בדירה החדשה. היינו יושבים ורואים מי עובר ברחוב, למשל את יצחק פרלמן כל צהריים, אחרי שתיים וחצי, אמא שלו, אישה נמוכה וגוצה שהיתה לה מכבסה. בהפסקת הצהריים היא היתה לוקחת אותו ביד אחת כי היה נכה, ביד השניה היתה מחזיקה את הכינור. כל יום היתה לוקחת אותו לשיעור נגינה.

אם מישהו מהמכרים היה עובר ליד המרפסת היה עוצר ומנפנף לשלום, עוצר ומדברים. היינו נוהגים ללכת לטייל עם הבנים בגילנו לחוף הים.

לא היו אמצעי תקשורת, אם רצו להיפגש עם משהו קרוב היינו פשוט הולכים אליו. אם זה היה מישהו שגר רחוק, היינו שולחים מכתב.

הייתי בנוער בעובד. תקופה קצרה. היו שיחות. לא היו חוגים בבית הספר שלמדתי. אני לא זוכרת תחביבים מיוחדים. תמיד אהבתי לקרוא. במרפסת של החדר הייתה פינה קטנה לשם הייתי נכנסת עם הספר ופתאום אני שומעת שמחפשים אותי – איפה יונה? בספרדית – אנדה אסטה יונה?  אבא היה אומר שאני בטח קוראת שם בפינת המרפסת. ואכן כך היה."

הקמת משפחה

"את סבא פגשתי בתל אביב. אחותו הייתה חברה שלי והיא אמרה שיש לה אח שגר בקיבוץ ושבקיץ הוא יבוא להיות אצלה. ככה פגשתי אותו.

אני עבדתי הרבה שנים בחברת תעופה כפקידה. זה נתן לנו הזדמנות, לי ולבעלי, גם להורים שלי וגם לילדים שלי לנסוע בחינם למדינות שונות ברחבי העולם.

היום אני עדיין אוהבת לקרוא אבל לא כמו פעם כי זה מעייף לי את העיניים. הכי אני אוהבת זה להיות עם אנשים אהובים אבל לא אכפת לי גם להיות לבד.

אני דוברת 4 שפות: עברית, לדינו, צרפתית ואנגלית.

כשנולדו לנו ילדים, אחותי ואני קראנו לבנים שלנו על שם אברהם, אבי".

הזוית האישית

עבודה זו עוסקת בחיי סבתי – סבתא יונה. היא נכתבת במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. זו תכנית הנותנת הזדמנות לילדים לדבר עם הסבים והסבתות שלהם ולכתוב את סיפור החיים שלהם. למדתי על סבתא סיפורים מעניינים. בלי תכנית הקשר הרב דורי, אני חושב שלא הייתי מגיע לשאול אותה את כל השאלות הללו.