מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי טובה, ואני סבתא של גבי ושל עוד שישה נכדים וחמישה נינים. נולדתי בעיראק. יש לי שישה אחים ואחיות. אחיי הגדולים – יוסף, צדוק, ראובן, עזרא, אחיותיי הגדולות – גילה, דייזי, ואני הכי קטנה. לאמי קראו סעידה, ולאבי קראו ששון. נולדתי בתאריך 1936. שם המשפחה שלי מהבית היה 'נוריאל', וכיום הוא 'עובד'.

נולדתי בבגדד שבעיראק, אחרונה מכל האחים שלי, הייתי הכי קטנה. פינקו אותי הרבה, כל דבר נתנו לי בבית, אם זה תכשיטים אם זה בגדים אם זה נעליים. דאגו לי יותר מכל האחים שלי, כי אני הייתי הכי קטנה.

החיים בעיראק

הייתי בבית ספר של יהודים, שהיה שייך למשפחה של אבא שלי. קראו לבית ספר של המשפחה על שם דודתי שהוא גם שמי. אצלנו בעיראק, כששומעים שנולדה תינוקת, כשהיא תתחתן, צריך לתת לה נדוניה, שזה הרבה כסף. לאבא שלי הייתה דודה שקראו לה טובה, ולי קראו על השם שלה. קצת לפני שנולדתי, דודה טובה נפטרה. אז אחי הלך לאחותה של דודה טובה ואמר: "אימא ילדה בת, והיא תיקרא לה על שמה של דודה טובה". אז היא נתנה לו נדוניה עבורי, מרוב שהייתה שמחה. אולי אבא שלי נתן לי תשומת לב יותר, כי קראו לי על שם דודה שלו, ואולי כי הייתי הכי קטנה. המשפחה של אבא שלי הייתה מאוד עשירה בעיראק, אז כאשר דודה טובה הלכה לעולמה בנו על שמה בית ספר, וזה בית הספר שהלכתי אליו, וקראו לבית הספר "טובה דורה".

בנוסף לבית הספר הזה, הייתי בתיכון. הייתי חרוצה והמורים העריכו אותי ואהבו אותי. הם לימדו מצוין והבנתי טוב את החומר. באותן שנים בעיראק היו צריכים לעבור מבחן ממשלתי כדי לקבל תעודת סיום בבית הספר היסודי, ובלי תעודה אי אפשר היה להמשיך ללמוד בתיכון. המבחן מתקיים ביום שבת דרך משרד החינוך של הממשלה. אבא שלי היה מאוד דתי, לכן לא הסכים שאחיותי הגדולות יעשו את המבחן, כי הוא התקיים ביום שבת. אני מאוד אהבתי ללמוד, ולא רציתי סתם לשבת בבית. אז החלטתי ללכת למבחן בשבת, בלי שההורים שלי ידעו.

לקחתי עט ודף, שמתי מעל הארון בכניסה לבית. אבא חזר מהעבודה, עשינו קידוש, ואכלנו. אני אכלתי קצת, כדי שלא אהיה רעבה. יצאתי ולקחתי את העט והדף מהארון, והלכתי לבית הספר, שם הייתי צריכה לעשות את המבחן. הממשלה נתנה פרס למקום ראשון, שני ושלישי. אני הגעתי למקום השני. קיבלתי פרס מהמדינה, צמיד עשוי מכסף, יש לי אותו עד היום. ומה אני אגיד לכם – אימא שלי קיבלה נזיפה מאבא שלי כשנודע לו, והיא נשבעה שלא היה לה מושג על כך.

משחק ילדות שלי

כשהייתי ילדה, אהבתי לשחק שש בש. במשחק זה, צריך לזרוק קובייה והמספר שייצא, הוא מספר הצעדים של ה'חייל' – שהוא בעצם כמו עיגול בצבע שחור או לבן. לחיילים, יש 'מכשולים' בדרך (המכשולים נוצרים בעזרת החיילים של השחקן השני). המטרה בסופו של דבר, היא להוציא את כל החיילים מהלוח, ומי שמצליח להוציא את כולם ראשון, מנצח.

הדודות העיוורות

יש לי שתי דמויות נוספות משמעותיות בחיי, שגם עלו איתנו לארץ ישראל. שתי האחיות של אבא שלי, שתי הדודות העיוורות שלי. לגדולה קראו חנה, ולצעירה יותר קראו רבקה. כל ילדותי הן גרו איתנו בבית, גם כשהוריי עלו לישראל, הן גרו איתם. כשהייתי ילדה, שמעתי שהיה אפשר לטפל בעיוורון שלהן אבל הן פחדו לעשות את הניתוח, ונשארו עיוורות כל החיים. הן עזרו להורים שלי בכל מה שקשור לבית, בטיפול בילדים, בבישולים, ואני מאוד אהבתי אותן.

סבא של אבא שלי היה שר אוצר בעיראק, אז הוא היה עשיר מאוד. אנחנו גרנו בשכונה די טובה, בסביבה בה כולם היו יהודים. כל השכונה כמעט. יכולנו לגור בשכונה יותר טובה, אבל אבא שלי לא רצה לעזוב בגלל שהיה שם בית כנסת, שגם הוא היה של המשפחה שלנו. המשפחה ירשה מהסבא של אבא שלי רכוש גדול והרבה כסף. המשפחה שלי שמרה על הדת בעיראק. דת בשבילם היה הדבר העיקרי.

ההורים שלי התחתנו צעירים. בעיראק נהגו באותן שנים לשדך את הבנות בגיל צעיר. אבא שלי היה מאורס לאחותה של אימא שלי, והיא נפטרה לפני החתונה. אבא שלי התרשם מהמשפחה, ובסופו של דבר הוא התחתן עם אימא שלי. בערבי שבת כולם הגיעו אלינו הביתה, היה לנו הרבה מקום. אימא והדודות העיוורות בישלו את הקובות, אני ואחותי דייזי ניקינו את הסולת. הדודות העיוורות ידעו לעשות את הבצק והמילוי לקובות. אני מאוד אהבתי את השבת – מי לא אהב. אבא שלי נהג לתת לאנשים מבית הכנסת שלא היה להם איפה להיות בסעודות שבת, מהאוכל שאימא והדודות העיוורות הכינו.

העלייה לישראל

כל האחים שלי, כאשר היו בני 18, עלו לארץ ישראל. אני נשארתי לבד עם ההורים שלי והרגשתי בודדה. אפילו בכיתי. לא יכולתי לעלות ארצה משום שהייתי בת 16, והמדינה לא נתנה לעלות לבד למי שעוד לא חגג 18. אז מאוד נדנדתי להורים שלי שאני רוצה לעלות לישראל (בעיקר לאימא). בסוף אני ואימא שלי הלכנו לעורך דין והגדלנו ברישומים את הגיל שלי בשנתיים, כך אז יכולתי לעלות ארצה בלי ההורים.

באותם זמנים, מי שהיה עולה לארץ ישראל, היה צריך לוותר על כל רכושו ולהשאיר אותו בעיראק, ולעלות ארצה בלי כלום. אז עליתי בלי רכוש, ולבשתי את הבגדים הכי יקרים שהיו לי, שאימא הכינה לי.

געגועים

עד היום, אני מתגעגעת לחברותיי שהיו בכיתה שלי. אחרי הצהריים כל הזמן היינו מתאספות בגינה או בפארק, במקום שלא רחוק מהבית, והיינו עושות הליכה ובדרך, כל אחת סיפרה סיפורים, חוויות וכו'. לא השתעממנו בכלל.

העבודה שהייתה לי בארץ ישראל

כשעליתי לארץ העבודה שלי הייתה להכין את הדשא ולגזום אותו. עוד לא היו גינות, ועוד לא היה דשא ולא פרחים, אז היו רק חקלאים שגידלו דשא. אני ישבתי עם החליפה היקרה שאימא שלי דאגה שיתפרו לי לפני העלייה, ועבדתי עם הדשא, וכל הבוץ, והאבק. ואז זה קרה: גברת אחת, דוקטור לכימיה מנהלת המעבדה, ד"ר קורץ, ראתה אותי לבושה בחליפה החמה והמהודרת ואיזה עבודה אני עושה. היא השתגעה. "עם חליפה כזאת את יושבת ועושה את העבודה הזאת?!". אמרתי לה שאני עולה חדשה, ובאתי בלי ההורים ואין לי כסף לקנות חלוק, ואני לובשת את מה שיש לי. הדוקטור הזאת לקחה אותי למעבדה שלה, ובחנה אותי. עניתי על כל השאלות שהיא שאלה. היא ראתה שאני יודעת עברית והתרשמה, ולקחה אותי בתור עובדת מעבדה מתחילה. המעבדה הייתה מעבדה להכנת חומרי נפץ לתעשייה הצבאית. עבדנו עם חומרי נפץ (טי.אנ.טי).

מימין: סבתא בצעירותה, משמאל: ביום החתונה

קולולו מתחתנים!

התחתנתי עם ברוך זכרונו לברכה, בגיל 24.

לפני שהכרתי את ברוך, יצאתי עם מישהו אחר. אבל לא הסתדרתי איתו, לא אהבתי אותו. הוא היה עשיר, ולקח אותי לכל מיני מקומות על רמה, וקנה לי הרבה תכשיטים ומתנות. ההורים רצו שנתחתן, ואני בכיתי כי לא רציתי. אחותי הגדולה, גילה ראתה איך אני בוכה, וסיפרתי לה שאני לא אוהבת אותו. אז אמרה לי, "אם ככה, לא מתאים שתתחתנו, כי זה דבר שלא קורה ביום יום, זה לחיים." אימא שלי, שהייתה כולה שכל, הבינה, וזה נגמר איתו.

את ברוך בעלי עליו השלום, הכרתי כשהייתי בת 24, בשנים שעבדתי במעבדת חומרי הנפץ בתעשייה הצבאית. אישה מהעבודה הייתה חולה וכשבאתי לביתה לדרוש בשלומה, ברוך היה שם עם בעלה שהיה חבר שלו. אחרי זמן, האישה מהעבודה אמרה לי שמצאתי חן בעיני ברוך, ואני הסכמתי להיפגש איתו. היא גם באה לאימא שלי ואמרה לה שמצאתי חן בעיני החבר של בעלה. היא סיפרה לה שהוא מורה בתיכון. במשך הזמן התאהבנו, והתחתנו מספר חודשים אחרי שהכרנו. בשנים הראשונות דיברנו בינינו בערבית, אבל מאז שנולדו הילדים וגדלו, דיברנו רק עברית.

למרות שברוך לא היה דתי, ואני כן דתיה, הוא קיבל על עצמו שננהל בית מסורתי דתי. ברוך היה בדרן ואהב לספר בדיחות ולהצחיק אותי ואת הסובבים. הוא גם היה משכין השלום במשפחה המורחבת שלנו. ברוך נפטר בשנת 2012, ואני חושבת עליו לא מעט.

עץ המשפחה של גבי

סרטון תיעוד של סבתא גבי: 

הזוית האישית

גבי: היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא (חלק כבר הכרתי קודם). אני אוהבת את צורת השפה שהיא מדברת בה. הסיפורים שלה היו מרתקים ונהניתי מהראיונות איתה.