מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים סבתא חנה גיטל (מיידיש: טובה). היא נקראת ע"ש סבתא שלה חנה שנספתה בשואה. סבתא חנה נולדה ב 21.7.1953  בישראל, בחיפה בבי"ח אלישע. ההורים של סבתא שלי עלו בשנת 1951 מרומנייה באנייה וקיבלו מגורים במבנה בריטי בכפר ערבי שננטש  בשם טירה ליד חיפה. כיום המקום נקרא טירת הכרמל.

כשסבתא הייתה ילדה, היה למשפחה רק חדר אחד קטן מפח. לאחר מכן הוסיפו חדר קטן נוסף. הם בישלו על פתיליות, להתקלח היה אפשר רק עם צינור מים קטן מהגינה. לא הייתה מכונת כביסה וכיבסו בידיים. סבתא שיחקה בחצר, הייתה לה גינה מאוד גדולה והמשחקים היו חמש אבנים, גוגואים, שלושה מקלות. בגלל שלא היו הרבה מכוניות בזמן הזה שיחקו הרבה בחוץ. לאחר שלוש שנים קיבלו ההורים של סבתא דירה שהערבים פינו, דירה עם חצר קטנה. זו כבר הייתה דירה רגילה ולא צריף מפח. בדירת חדר אחד ישנו ביחד ארבעה אנשים: שני הורים ושני ילדים. לאבא של סבתא שלי קראו יוסף אריה ולאימא שלה קראו מלכה. כשסבתא חנה הייתה בת 3 נולד אחיה משה.

אבא של סבתא שלי היה נהג משאית והיה לו את הרכב הראשון בטירת הכרמל. הייתה לו מכולת בטירת הכרמל, וכל יום הוא קם בשלוש לפנות בוקר לקנות סחורה מהשוק הסיטונאי בחיפה. סבתא חנה מספרת שהיא זוכרת שבשנות ה-50 המוצרים במכולת נמכרו תמורת תלושים ורק אח"כ בכסף. סבתא חנה עזרה לאבא שלה במכולת: היא סחבה בלוקים של קרח כי לא היו אז מקררים, והיה צורך בגושי קרח כדי לקרר את הסחורה. היא זוכרת שהיה רבע בלוק, חצי בלוק, או בלוק שלם של קרח. סבתא מספרת שהיה במכולת רק לחם לבן או לחם שחור, לא היו לחמניות או פיתות. סוכר, קמח או חרדל למשל הגיעו בשקים ונמכרו במשקל בתוך נייר צלופן. היא יכלה תמיד לבחור במכולת ממתקים והיא זו שבחרה איזה ממתקים ימכרו במכולת. במיוחד היא זוכרת את הסוכריות על מקל בצורת תרנגול.

סבתא למדה בבית ספר ממ"ד מורשה בטירת הכרמל. כל יום התפללה יחד עם הכיתה, הייתה במסדר כל בוקר, וקראה שיר של יום. למדה חצי מהיום מקצועות קודש: משנה, דינים, וחצי מהיום מקצועות רגילים: חשבון גאוגרפיה. סבתא מספרת שהייתה משמעת מאד חזקה: כשמורה נכנס היו חייבים לקום, המורה היה עובר ובודק כל אחד האם הנעליים מצוחצחות האם הבגדים נקיים. היחסים עם המורים היו טובים מאד, אפילו חבריים, ונתנו כבוד למורים ולהורים. לא היו הרבה עונשים: לעמוד בפינה או לרדת כיתה וללמוד עם כיתה אחרת. המורים הכירו היטב את ההורים של התלמידים. סבתא זוכרת שהיו טיולים מבית הספר לתנובה, לשוק ולמוביל הארצי. את המחנכת סבתא זוכרת היטב ולטובה עד היום. סבתא אהבה שיעורי ספורט וכלכלת בית. בבית הספר היה חדר אוכל. בשעה 11:30 כיתות א'-ד' היו אוכלות ארוחת צהריים, ובשעה 12:30 כיתות ה'-ח' אכלו צהריים. כאשר קבוצה אחת אכלה, הקבוצה השנייה סידרה. בתנועת הנוער סבתא הייתה בבני עקיבא, מכיתה ג' הייתה פעמיים בשבוע ובשבתות היו נפגשים לפעילות.

כשסבתא הייתה בת 12 חגגו לה בת מצווה באולם, מה שלא היה מקובל אז כל כך, אבל היא הייתה הבת הבכורה להוריה, שהיו ניצולי שואה והם רצו לחגוג את ניצחון החיים ובניית המשפחה שלהם. בתיכון סבתא למדה באולפנת "אמנה" בכפר סבא, וחזרה אחת לשלושה שבועות לביתה בטירת הכרמל. סבתא נהנתה מאד מחיי החברה בפנימייה והייתה מאד מקובלת. היא התנדבה פעם בשבוע בבי"ח מאיר בכפ"ס.

סבתא רבתא מלכה ז"ל

לאימא של סבתא חנה קראו מלכה. סבתא רבתא שלי מלכה (שקראתי לה "בבי" ביידיש – סבתא,) נפטרה כשהייתי בן 4. אני זוכר את הבית שלה בחיפה, כשבאנו לבקר אותה. סבתא חנה אומרת שחשוב מאד שנזכור את הסיפור של אמא שלה, סבתא רבתא שלי, ונמשיך לספר אותו כי היום כבר אין הרבה ניצולי שואה שעדיין חיים – וחשוב מאד לספר ולזכור את הסיפורים האלה. בשבילי זה כמו סיפור אבל אלה זיכרונות אמיתיים: החיים הקשים של היהודים שחיו בתקופת השואה.

אמא של סבתא חנה נולדה ברומניה בשנת 1919 במחוז טרנסילבניה בכפר קטן (היום עיר) BAIA MARE. מסיפורים שהיא סיפרה, היא גדלה בבית דתי והשכנים הנוצרים כיבדו את היהודים שגרו איתם. הם ידעו מתי שבת ומתי חג, ובאו להדליק בבתים של היהודים את תנורי החימום בשבת וחיו יחד יהודים ונוצרים בשכנות טובה ובכבוד. כשסבתא רבתא היתה נערה החלו להגיע שמועות על עליית הנאצים בגרמניה, שרוצים להשמיד את כל היהודים.

בוקר אחד קראו ברמקולים שעל כל היהודים להגיע לאזור בית הכנסת ולהתכנס שם. העלו אותם על משאיות. הם לא לקחו איתם כלום כי היו בטוחים שיחזרו. לסבתא רבתא שלי היו עוד שבעה אחים ואחיות וכולם יחד עם ההורים עלו למשאית. המשאית הובילה אותם לרכבות שנסעו לאושוויץ. אח אחד של סבתא רבתא קפץ מהרכבת והצליח לברוח. ההורים, סבתא והאחים המשיכו ברכבת לאושוויץ. כשהגיעו, חילקו את כולם לשני טורים. טור אחד של המבוגרים – לשם נלקחו ההורים שלה – שנשלחו למשרפות באושוויץ.

סבתא רבתא הייתה בת 15 והייתה האחות הבכורה, היא החביאה את אחותה שהייתה קטנה ממנה ושמרה עליה שלא יקחו אותה. היו צריכים להוריד את כל הבגדים וללבוש חליפת פסים. קיבלו לאכול פרוסת לחם אחת ליום. אחרי חודש במחנה באושוויץ לקחו 500 בנות והעבירו אותן למחנה "ברגן-בלזן". זה היה מחנה עבודה והבנות היו צריכות לעבוד ולהעמיס בלוקים. המחנה הופצץ ע"י האמריקאים ולאחרי ההפצצה נהרגו בנות רבות, הובילו אותם רגלית למרחק של 200 ק"מ למזרח גרמניה לעיר שנקראת "זומרדה", שם היה מחנה עבודה של הנאצים בו סבתא היתה צריכה לעבוד ולהעמיס כלי נשק על משאיות. במשך כל המלחמה סבלו מרעב, ממחלות ומעונשים שונים שנתנו להם הנאצים. היו צריכים לישון כמה בנות ביחד על דרגשים מעץ, וכל שעה העירו אותם בלילה כדי שיסתובבו לצד השני.

בשנת 1945 הודיעו להם שהמלחמה נגמרה. במשך כל המלחמה הצליחה סבתא לשמור על אחותה הקטנה. לקח להן שלושה חודשים להגיע הביתה לאחר המלחמה, והם גילו שהבית נשדד והם נותרו בלי בית וחפצים. הן נסעו לבית של בת דודה בבודפשט לבדוק אולי מישהו מהמשפחה שרד, אך לצערן גילו שתי האחיות שמתוך המשפחה של שני הורים ושמונה ילדים שרדו רק ארבע נפשות: שתי האחיות (סבתא רבתא שלי ואחותה הצעירה אלה) ועוד 2 אחים: יצחק וזלמן. סבתא רבתא מלכה עלתה לישראל בשנת 1951 ונקלטה אצל אחיה יצחק שעלה לפניה לארץ, בחיפה. באנייה בה הגיעה לארץ הכירה סבתא רבתא את בעלה סבא רבא יוסף אריה, ויחד הם הקימו משפחה חדשה, ונולדה להם הסבתא שלי – סבתא חנה שאימא שלה תמיד קראה לה חנה'לה.

מסורת משפחתית: להפוך כוס על השיש כדי למצוא חפץ שאבד

סבתא רבתא שלי, מלכה, האמינה שאם מאבדים משהו צריך להפוך כוס ואז הדבר יימצא. יום אחד אמא שלי חיפשה את הטבעת שלה.טבעת הנישואין שלה אבדה. חיפשנו בכל המקומות ולא מצאנו. אמא כבר כמעט התייאשה, כי במשך יום שלם הטבעת לא נמצאה. חיפשנו בכל המקומות האפשריים ולא מצאנו. ואז ראיתי שאימא מוציאה כוס ומעמידה אותה הפוכה על השיש במטבח. לא הבנתי מה היא עושה. אחרי כמה דקות אמא מצאה את הטבעת. היא הייתה כל כך שמחה ואמרה: "אתם רואים? תמיד זה עובד.. איך שכחתי את זה.. ". שאלתי אותה על מה היא מדברת, והיא סיפרה לי שמאז שהייתה ילדה קטנה אמא שלה, סבתא שלי (סבתא חנה), אמרה לה שאם היא לא מוצאת משהו, שתיקח כוס ותהפוך אותה ושזה תמיד עובד. שאלתי את סבתא חנה על כך והיא סיפרה שאימא שלה, סבתא רבתא שלי, האמינה בכך מאד ובאמת כל פעם שמשהו הלך לאיבוד היא הייתה אומרת: "תהפכו כוס ותמצאו", וכך זה הפך למשהו שכולנו עושים. משהו שהתחיל מסבתא רבתא שלי שהעבירה לבת שלה, שהעבירה לבת שלה ושהעבירה לי. עוד לא יצא לי לנסות את זה אבל אני בטוח שזה יעבוד. סבתא חנה אומרת שיש כללים מיוחדים: זו לא יכולה להיות סתם כוס, אלא רק כוס מזכוכית ובלי ידית. כאשר הופכים אותה צריך לחשוב טוב על החפץ שאיבדת ולהאמין שאתה הולך למצוא אותו. וזהו. להשאיר את הכוס הפוכה על השיש. אז בפעם הבאה שמשהו הולך לכם לאיבוד – תהפכו כוס. מה כבר יכול לקרות? מקסימום זה יצליח.

הזוית האישית

הנכד תומר: מאד נהניתי לשמוע את הסיפורים של סבתא במיוחד על המשחקים שהיו להם, או יותר נכון, לא כ"כ היו להם. היה לי גם כיף לשמוע על אבא של סבתא שהייתה לו חנות מכולת, ושהיא יכולה תמיד לקחת מהחנות כמה ממתקים שהיא רוצה.

סבתא חנה: תומר הוא נכד מאד מיוחד וסקרן. תמיד כיף להיות איתו, הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה הוא אוהב, ואני נהנית להיות איתו. לפעמים אפשר לשוחח איתו ממש כמו אדם בוגר והוא מאד מצחיק אותי. היה לי חשוב שתומר ישמע ממני על החיים שלי על הילדות ובמיוחד על הוריי. את אימי ז"ל תומר אמנם הכיר אך היה צעיר מאד כשהיא נפטרה. סבתא רבתא שלו היא ניצולת שואה, וחשוב מאד לספר ולהזכיר את מה שעברו הניצולים: את קשיי הקליטה בארץ ואת ההקמה של משפחות וחיים חדשים לאחר השואה. זה הניצחון שלנו – לשבת ולספר לנכדינו את העבר כדי שיגדלו לעתיד טוב יותר.

סבתא חנה ותומר