מאגר סיפורי מורשת

סבתא עלתה לארץ בדצמבר 1950 מבולגריה. לאחר שלבי הקליטה בארץ, כולל מחנה העולים בחורף קשה, עברה המשפחה להתגורר ביהוד. שנת הלימודים הראשונה בכיתה ד' בבית ספר רמז הייתה קשה מאוד בגלל השפה. לאחר תקופה הקליטה החברתית והשפה השתפרה, חל שינוי במצב.

המצב הכלכלי בשנות החמישים בארץ היה קשה. אימא של סבתא עבדה אצל משפחה שבתם הגדולה הייתה חברת קיבוץ גבעת ברנר. בקשר שנוצר בין סבתא רבתא שלי לבין בתם צביה סיפרה אימא של סבתא על סבתי ועל המצוקה השוררת במשפחתה. צביה נרתמה לעזור בהצעה להעביר את סבתי לקיבוץ – וכך עברה סבתי לקיבוץ גבעת ברנר.

לגבעת ברנר הגיעה ילדה (סבתי) עם מבטא זר, עגילים (שלא היו מקובלים באותה תקופה, בעיקר לא בקיבוצים). בקיצור, ילדה שהגיעה מהגולה לכיתה של ילדי משק. הפער והחשדנות באותה תקופה היו בולטים ולכן הקליטה הייתה קשה. היו צחקוקים על הלבוש, על דלות השפה, על המבטא, והתחושה של סבתי הייתה קשה. התמיכה והאהבה שקיבלה סבתי מצביה ומשפחתה בתקופה קשה זו, עזרה מאוד. תוך זמן לא ארוך המבטא הזר הלך ונחלש וגם העגילים נעלמו. החלה השתלבות חברתית ותחושת שייכות לכיתה ולקיבוץ. לאחר מספר חודשים הרגישה סבתי מאוד בנוח בקיבוץ ובעיקר בקרבת צביה ומשפחתה.

סבתי בבית ספר לאחיות בבית החולים שיבא

(מתוך עלון מידע שנשלח לארצות הברית בו מצולמת סבתי. העלון למטרת קבלת תרומות למערכת הבריאות בארץ באותה תקופה).

במקצועה הייתה צביה אחות, וההזדהות של סבתי עם התנהגות של צביה, עם יכולת הנתינה והאהבה שלה, השפיעו עליה מאוד ונוצר בניהן קשר מיוחד. לאחר שנתיים חזרה סבתי למשפחתה ביהוד. כאשר סיימה י"א כיתות החלה ללמוד בבית ספר לאחיות. אין לסבתי ספק שהבחירה לעסוק במקצוע זה הושפעה רבות מהקשר, ההזדהות והאהבה שרכשה לצביה. הקשר עם צביה נמשך לאורך שנים רבות, אמנם לא באופן רציף, אבל תמיד באהבה רבה.

ספרה של צביה "ניצני תקווה" על שירותה בבריגדה היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה

ספרה של צביה על עבודתה בבית החולים קפלן כאחות

הזוית האישית

חדווה השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נכדתה, נגה. התכנית נערכה בבית הספר רמז ביהוד-מונסון, התשע"ט.