מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא זהבה איסמן והנכדה שקד לביא

סבתא זהבה ושקדי
סבתא זהבה בילדותה
העשור שעיצב את דמותי ודעותיי

העשור שהיה משמעותי בחיי: בין השנים 1965-1975

סבתא זהבה נולדה בתאריך 10.1.1954 בבית חולים דג'אני ביפו. בית חולים זה כבר לא קיים. סבתא מספרת: ״אמי רוזה נתנה לי את השם זהבה על שם סבתה שקראו לה גולדה, בעברית – זהבה. אני בת יחידה להורים ניצולי שואה שעברו את גטו אושוויץ. נשארתי בת יחידה כתוצאה מהתוצאות הקשות של השואה. אמי נפגעה ולא יכלה להביא יותר ילדים.

הוריי עלו לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1949. בתחילת דרכם הם גרו במעברה בחולון בשכונה שנקראה רסקו. לאחר כמה שנים עברו לדירונת קטנה גם כן בחולון, שם אני גדלתי. כבת יחידה להורים שהגיעו חולים מצאתי את עצמי לא פעם אלא פעמים רבות מסתובבת עם הוריי בבתי חולים. אבי, סבא רבא קופל, חלה בגיל מאד צעיר, בגיל 40, כשאני הייתי בכיתה ג' בלבד. אמי כתוצאה מהמלחמה סבלה מפגם בליבה וגם אושפזה המון בבתי חולים.

כבת יחידה, הוריי לקחו אותי לרופאים כדי שאתעדכן על מצבם הבריאותי. שניהם היו חולים במחלות שונות, אבי (סבא רבא קופל) היה חולה במחלת כליות, ואמי (סבתא רבתא רוזה) הייתה במחלקה קרדיולוגית לב, על כן מדי פעם אושפזו בבתי חולים שונים: אמי בתל השומר ואבי באסף הרופא. היו מקרים בהם הם היו מאושפזים באותה תקופה חופפת וכתוצאה מכך מצאתי את עצמי, ילדה יחידה בודדה וקטנה, חוזרת מבית הספר היסודי לדירה ריקה וצריכה להכין לי אוכל ולהתרכז בשיעורים. מצב זה היה קשה מכיוון שבאותה תקופה, בשנות ה-60, לא היו קיימים בבתי הספר שום מערכים לתמיכה נפשית, לא פסיכולוגית ולא עובדת סוציאלית. כך שהייתי צריכה להתמודד עם מצבי המשפחתי לגמרי לבד. מה גם שהוריי היו ניצולי שואה ומאד לא אהבו לספר כלום. הכל בעצם הם שמרו ב"שושו" – שאף אחד לא ידע. כך קרה שגם בבית הספר היסודי המורים, הילדים, החברים – כמעט ולא היה להם מושג מה קורה בבית.

אבי היה חולה במשך 14 שנים ונפטר בגיל צעיר, בן 56. אמי נפטרה גם בגיל יחסית צעיר – בגיל 62. שנים אלו היו חשובות ביותר בחיי. עשור זה היה מרכזי בחשיבותו הרגשית ותפיסת עולמי לעתיד. לסביבה בה גדלתי ולמשפחה בה נולדתי הייתה השפעה משמעותית על עיצוב אישיותי. כל מה שחוויתי בעשור הזה השפיע מאד על תפיסת עולמי לעתיד.

אבל בכל מקרה הוריי דאגו לשמח אותי בשנים אלו. בגיל 12, למרות הקשיים הכלכליים והחיים המאוד לא פשוטים, הוריי חגגו לי בת מצווה באולם עם מוזמנים רבים. בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים כאשר אנשים לא חלמו לטוס לחו"ל, טסתי עם הוריי לטיפולים בגרמניה למרות שמצבנו הכלכלי לא אפשר טיסה במטוס הלוך חזור, ונאלצנו לחזור באונייה מוונציה שבאיטליה.

במהלך השנים הוריי מאד רצו לצאת לחו"ל אבל מצבם הגופני לא אפשר זאת והם לצערי לא ראו עולם ונפטרו צעירים. מצב זה ציער אותי מאד ועוד בצעירותי החלטתי שכל עוד אני רואה, עומדת על רגליים והולכת – אמצה את חיי בדרך הטובה ביותר ולראות עולם. מסקנה שאליה הגעתי אז הייתה שהאושר שלי טמון בצבירת חוויות ולא בצבירת חפצים.

לכן אחד התחביבים שלי הוא לטייל בעולם. תחביב זה היה גם כאשר ילדיי היו קטנים. לדוגמא, בשנת 1992 יצאנו כל המשפחה לאירופה כשעדיין לא היה נפוץ לעשות טיולי משפחות. ביקרנו בארצות צרפת, הולנד, גרמניה ושוויץ. טיילנו יחד כשלושה וחצי שבועות, טיול שהשאיר לנו הרבה חוויות וגיבש אותנו כמשפחה. גם בשנת 1998 יצאנו שוב כל המשפחה לקנדה וארה"ב. גם שם טיילנו יחד כשלושה וחצי שבועות, שכרנו ואן וביקרנו בניו-יורק, וושינגטון, אורלנדו, ומפלי ניאגרה. כל הטיולים הללו השאירו לנו טעם של עוד, גיבשו אותנו כמשפחה וחיזקה את הקשרים בין הילדים.

כמובן שלאחר שהילדים גדלו ממשיכה אני לטייל בעולם ורק לאחרונה בשנת 2019 חזרתי מטיול של חמישה שבועות בניו זילנד.

מדינתו ישראל מדהימה, אבל העולם יפה יותר.

העשור שהיה משמעותי בחיי – מסמך התיעוד המלא

הזוית האישית

סבתא זהבה השתתפה בתוכנית הקשר הרב דורי בפעם השנייה, רק עם נכדה אחרת.

לסיפורה הנוסף של זהבה לחצו על הקישור: הנס של סבתא רבתא רוזה

סבתא זהבה: הכמיהה לאושר מלווה את האדם מיום לידתו, אנחנו נולדים עם יכולות בלתי רגילות בתחום הדמיון, האינטליגנציה, המודעות הרוחנית והחושית. לכן עלינו לעודד את ילדנו ונכדנו. אני מאחלת לנכדתי שתמצא את המקום הנכון לה, מקום שאוהבים אותה בו ומקצוע שאהוב עליה ושתפיק את המיטב למימוש העצמי כי העיקר בחיים זה להיות מאושרים. כמובן בריאות איתנה חשובה מעל הכל.

שקדי: סבתא היקרה, אני מאחלת לך בריאות – שגם בגיל 120 תוכלי לעשות מה שאת אוהבת. טיולים – שתזכי לטייל בכל המדינות שאת רוצה לבקר בהן. אושר – שתמיד תהיי מאושרת גם בימים הכי קרים ומרים. אהבה – שכל החברות שלך והמשפחה תאהב אותך תמיד. הצלחה – שתצליחי במה שאת אוהבת לעשות. את ואני – שתזכי לשמוח איתי בחתונה שלי ולבלות עם הילדים שלי כמו שאת מבלה איתי.

באהבה,

ממני שקד

מילון

בית החולים צהלון
בית החולים צהלון (דג'אני), הוא מתחם רפואי בעל חשיבות היסטורית בעיר יפו המשמש כיום מרכז גריאטרי בשמו העברי "צהלון". עד מלחמת העצמאות היה זה בית חולים פרטי בבעלות משפחת דג'אני הערבית, ונקרא על שמה. בית החולים נמצא בשדרות ירושלים 100 פינת רחוב ארליך ביפו ותוחם את שכונת צהלון ממערב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הקניית ערכים תעשה מתוך מקום של כבוד ושיוויון לזולת“

”האושר שלי טמון בצבירת חוויות ולא בצבירת חפצים“

הקשר הרב דורי