מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא וסבא במעברה

סבתא עמליה ומאיה
המשפחה של סבתא עמליה
הילדות של סבתא וסבא

סבתא עלתה לארץ ישראל מעיראק בשנת 1951 בהיותה בגיל חמש. היא עלתה יחד עם סבתא רבתא שלי נגיה לבית טאטי ויהודה כהן, ואחותה שלומית כהן אסיף. בהגיעם לארץ ישראל הם ויתרו על אזרחותם ורכושם שהיה להם בעיראק בכדי להגשים את החלום הציוני הגדול ולחיות בארץ ישראל.

הם הובלו משדה התעופה בלוד על ידי משאיות ישר למעברה בחולון, ושם התגוררו באוהל מבד. לאחר מכן עברו לבית מפח ("פחון"). החיים במעברה היו קשים מאוד: לא היה חשמל והשתמשו בפנסים מנפט, "חדרי" השירותים היו הרחק מהאוהל, בתוך בור שכל השכונה השתמשה בו, והיה בו ריח לא נעים, השינה הייתה על מזרנים והתכסו בשמיכה אחת בלבד. היה שולחן קטן וסביבו כולם היו אוכלים, את המים  לשתייה הביאו בדליים מברז שכונתי והתרחצו בתוך גיגית גדולה פעם אחת בשבוע שהמים מחוממים ע"י פתיליה  או פרימוס.

למרות הקשיים היום יומיים הם היו שמחים ומאושרים שהגיעו לארץ ישראל. סבתא רבתא שלי הייתה תופרת וסבא רבא שלי שעבד כרואה חשבון בעיראק נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות ועבודות דחק. בישראל המצב הכלכלי היה קשה עד שסבא רבא שלי התחיל לעבוד כאב בית בבית ספר בחולון, כך הם חסכו כסף, ולאחר כשנתיים קנו דירת שיכון שנבנתה במיוחד עבור עולים חדשים שהייתה נחשבת מרווחת. היו בה חדר שירותים, מטבח ואמבטיה והחיים היו יותר קלים, ושם התגוררו שנים רבות.

סבתא שלי הייתה בגן במעברה וזכור לה במיוחד שגברת גולדה מאיר (לימים ראש ממשלת ישראל)חילקה  לכל ילד תפוז ונתנה לו ביד. לסבתא הייתה ילדות שונה מהחיים כיום: הרבה משחקים מרתקים כמו חמש אבנים, משחקי כדור, קלאס, מחניים, תופסת, הליכה בשלוליות המים. בבית שיחקו במונופול, דוקים, סבלנות, קריאת ספרים, ארץ עיר וצביעת ציורים, ובשלב מאוחר יותר גם האזנה לרדיו ("לאם ולילד", "מצעד הפזמונים" ועוד תכניות רבות לילדים).

הבילויים המשפחתיים היו מעטים מאוד, הם הסתפקו בביקורים משפחתיים וטיולים בשדות עם כל המשפחה, נהנו מאוויר נעים וריח פרחים (כלניות, רקפות, מרגניות, חמניות, סביונים שהריחו וחמציצים וחובזות שהיו אוכלים) ולעיתים רחוקות גם הצגת ילדים. האוכל היה צנוע למדי וחולק לפי תלושים: חצי כיכר לחם ,אבקת ביצים, חצי שוקולד, עוף פעם אחת בשבוע, פרי הדר, וסבתא רבתא שלי הייתה מבשלת ומכינה אוכל טעים למרות הצנע שהיה באותה תקופה.

סבתא גדלה בבית דתי והם שמרו על מנהגי ומסורת ישראל, מנהג שסבתא וסבא מקפידים לשמור עליו עד היום במשפחה (ארוחות בימי שישי עם כל המשפחה, ארוחות  חגים עם כל המשפחה, טיולים משפחתיים, חגיגת ימי הולדת לכל בני המשפחה, חלוקת דמי חנוכה ודמי פורים, ומתנות  לנכדים  ביתר חגי ישראל). סבתי סיימה את לימודיה היסודיים והתיכוניים בחולון. לאחר מכן סיימה את המכללה לביטוח בתל אביב, והתחילה לעבוד בחברת ביטוח עד צאתה לגמלאות.

סיפור חייו של סבא שלי איציק:

סבא שלי הגיע לארץ ישראל עם הוריו הלל ונינה ועם אחיו ניסים ואחותו אידה. בעיראק ,המשפחה הייתה משפחה אמידה מאוד. סבא למד בבית הספר היהודי האנגלי והלך ללימודים עם חליפה ועניבה, לבוש שהיה נהוג בעיראק באותה תקופה. המשפחה כולה גרה זה ליד זה וכל הילדים שיחקו יחד והיו חברים טובים. המשפחה הייתה מסורתית ושמרה על מנהגי השבת והחג לפי מסורת ישראל. מדי שישי התאספה המשפחה לארוחת ערב משפחתית וחגיגית שעשו בה קידוש. הבית בעיראק שימש כמחתרת יהודית והחביאו בבית נשק רב, עקב כך היחסים עם השכנים התקררו.

בערב ההכרזה על המדינה היה בביתם שליח של הסוכנות היהודית כדי לפקח שלא תפרוץ התלהמות עם הערבים, ואז קיבלו את ההחלטה לבוא לארץ ישראל. התנאי של ממשלת עיראק היה שהיהודים יוותרו על רכושם ואזרחותם וירכשו כרטיס לכיוון אחד. הם הגיעו ישר למעברה והגיעו החיים הקשים. סבא נאלץ לעזוב את הלימודים והתחיל לפרנס את המשפחה והצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד עד לגיוסו לצבא לחייל האוויר. לאחר שחרורו מהצבא הוא למד כלכלה ומנהל עסקים. כשסיים את לימודיו התחיל לעבוד בתעשייה האווירית כ-30 שנים.

לאחר מכן החל לעבוד בבית החולים תל השומר כמנהל האגף הלוגיסטי.

כיום סבא וסבתא שלי הם גמלאים וממלאים את זמנם בעבודה התנדבותית רחבה בפתח תקווה, בתחביבים רבים, שמירה על נכדים והכנת אוכל עבורם בעת הצורך.

הזוית האישית

מאיה: בעקבות התכנית, אני מכירה את סבתא עמליה הרבה יותר טוב. למדתי שכיום החיים הרבה יותר נוחים וקלים מהתקופה שבה היא גדלה.

מילון

צנע
אורח חיים של הסתפקות במועט. 

ציטוטים

”"נוסטלגיה מסבתא לנכדתה".“

הקשר הרב דורי