מאגר סיפורי מורשת

למדתי בבי"ס "אליאנס" ששכן בקרבת מקום לביתנו, וזו הסיבה כנראה  שלשם רשמו אותנו- משום שהיינו

משפחה דתית ואחינו הבכור למד בחדר ובכל זאת-את אחיותי ואותי רשמו לבי"ס חילוני אולי בגלל הלחץ של

אבינו שהחל לחזור בשאלה.

ביה"ס  עמד על  הר שיורד לכינרת-וכל הכינרת היתה פרוסה  לנגד עינינו. בהפסקות שהיו רבות ישבנו על

ההר ומה שלא עשינו ובמה שלא שיחקנו תמיד היתה הכינרת התכולה בתוכנו. המורים ברובם  נשלחו

מצרפת-כי השפה השלטת בביס" היתה הצרפתית. אגודה בשם כיח"-כל ישראל חברים-בצרפת-דאגה

שילדי ישראל ילמדו "תורה"-וגם שבנוסף לעברית-יכירו שפה  נוספת לאנגלית שהיתה נהוגה בדרך כלל .

בכיתה א' למדנו לקרוא בעברית-בכיתה ב' נוספה השפה הצרפתית-ובכיתה ה'-גם האנגלית והערבית

(שממנה-לא זכור לי כמעט דבר-גם אם המשכנו ללמוד אותה-בתיכון).למורים הצרפתים קראו-מאדאם גומל

(ובאמת היתה לה  כמו גיבנת קטנה כמו -לכן-השם-התאים לה בעינינו), למורה מסוים קראו-מסייה ממן  

ולמנהל מסייה טאג'ר שהיה לו נוהג להעמיד ילדים מאחרים לשיעור ליד הקיר ולהכות בסרגל על ידם.

אני לא זכיתי בתענוג הזה.

כל תקופה מסוימת הייתה מגיעה משלחת מצרפת ואנו קיבלנו אותם בהמנון כלשהו של צרפת-בצרפתית כמובן-שהחל ב- "la  victoire  en  chantant  nous  ouvre"כיון שהשפה הצרפתית היתה השלטת בבי"ס

רוב  המקצועות נלמדו בצרפתית-כגון- טבע-גיאוגרפיה(כמובן-את הגבולות של צרפת-ולא של ישראל-חלילה)

ועד היום אני מכירה את הנהרות של צרפת-יותר מאשר של ישראל-והם- לסן-ללאואר-לרון ולגרון.

התלבושת האחידה לבנות היתה-שמלה כחולה עם צוארון לבן. הפסקת 10-ארכה חצי שעה  וב-12שעה וחצי-

או שעתיים. מי שגר כמוני ליד ביה"ס,-נהג ללכת הביתה לאכול ארוחת צהריים. לאחרים שהתגוררו רחוק היתה מסעדה בביס"-ושם עבדנו בתורנות-ויכולנו להזמין 2 חברים-או מורים-כרצוננו.המורים הצרפתים הביאו

איתם את "ניחוחות צרפת", כשלאחר כל מבחן  היה המורה קורא בשמות התלמידים וציוניהם- מהטוב

ביותר עד הגרוע ביותר. ילדים הושפלו בפני חבריהם. אצלנו הייתה תלמידה אחת בשם ויקטוריה-שהצטיינה בכל. תמיד ראשונה בכל מקצוע ואף הלבוש היה הכי מסודר ונקי. הזיכרון הכי כואב שלי והלא מובן שאותה ויקטוריה שהצטיינה בכל שטח, אם זה ספורט (הייתה עושה סלטה מהמקפצה לים). אם זה בלימודים, בהופעה, בהתנהגות הייתה סמל ודוגמא לכולם, ודווקא לה לא אפשרו להמשיך ללמוד בבית הספר התיכון שלשם הלכנו שלוש או ארבע תלמידות מתוך 40 ילדים.בבואנו בבוקר לביה"ס, היה מסדר ועלינו כיתה אחר כיתה בזוגות במדרגות לכיתה המתאימה.אני הייתי שייכת למיעוט (הנרדף). כמו שהיום טוענים שעדות המזרח היו מקופחים-אז אנו עדת אשכנז-היינו שם המיעוט הנרדף-כי היינו באחוזים קטנים מאוד. כינו אותנו בשם-  "מוסקובים" ורק לאחר שנים הבנתי שכינוי זה נובע מהמילה, מוסקבה. המורים הצרפתים היו מאוד קפדנים ולמדנו בצורה הכי יסודית את השפה הצרפתית. שמו דגש על הכתבות ועל כתיבה תמה {יפה ונכונה}, וממש כתבנו ללא שגיאות עובדה שמאוד עזרה לנו בהמשך, בתיכון באנגלית, כי הרבה מילים באנגלית נכתבות בדיוק כמו בצרפתית. אהבתי מאוד את ביה"ס, על אף השיטות המיושנות כי מורים השקיעו את כל ליבם בעבודתם, והיתה משמעת וסדר וגם את זה אהבתי.

יום אחד הופיע מורה ישראלי בשם מר פלקר והביא איתו פטיפון והשמיע לנו  את קטע השמחה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן. זה נחרט לי כ"כ בזיכרון שאני כ"כ מצטערת על שלא מקנים לילדים מוסיקה קלאסית 

בבי"ס להעשיר אותם בשטח זה.באחת הכיתות היתה ילדה מאוד עניה שהיתה מביאה בילקוטה-שהיה ארגז

עץ קטן מסטיקים,עגולים וצבעוניים  ובשיעורים משעממים, היתה מוכרת לנו מסטיק במיל .

מכיוון שלא ידענו מה זה דמי כיס, הרשיתי לעצמי לקחת מארנקה של אימי מיל כל פעם שרציתי במסטיק כזה.

ילדים שלא הגיעו להישגים לא בדקו מה הגורמים לכך-כי לא היו פסיכולוגים, פשוט קראו להורי הילד-וקבעו שהילד נשאר כיתה.

הייתה לנו קופסת קרן קיימת שלתוכה תרמנו כל שבוע תרומה קטנה לטובת פריחת הארץ. מאוד אהבתי את ההפסקות הארוכות, לשבת על ההר ולצפות על הכינרת או לשחק על הכביש שליד ביה"ס בקפיצה

בשני חבלים-אחד מול השני. גם היו לנו 5 אבנים שמאוד אהבנו לשחק בהם, הבנים שיחקו בגולות,

וגם שיחקנו בקפיצת חמור וב- 3 מקלות.כשסיימנו את ביה"ס-שלחו אותנו לחיפה לעשות מבחן מיוחד בצרפתית שנקרא בצרפתית-סרטיפיקה דה-טיד. זאת היתה ההוכחה שלמדנו את השפה הצרפתית על בוריה.