מאגר סיפורי מורשת

הנכדה חנה ויגל מתעדת את סיפורה של סבתא הנקה

בשנת 1930 נולדה הנקה בקראקוב, פולניה.

בעודה בת 9, בשנת 1939 היא נמצאת בקראקוב, בעת הפלישה לפולנייה לאחר הברחתה מהגטו עברה את רוב המלחמה אצל איכרים בכפר, בעודה מתחזה ליתומה קתולית. לאחר מכן נדדה על פני פולין, דרך צ'כוסלובקיה ועד להונגרייה.

תקציר סיפור  קורותיה של הנקה (חנה) וייגל בין השנים 1939-1945, כפי שנרשמו על ידה, בשפה הגרמנית, בוינה, 1955 ותורגמו ע"י בתה אליזבת וייגל

בספטמבר 1939 גרתי עם הורי ואחי בקרקוב, ברח' סבסטיאנה 17. לאבי הייתה חֶברה בקרקוב, ברח' יוזפה 21, שעסקה ביצוא נוצות ופוך לכלי מיטה. אימי ניהלה את משק הבית, אחי סיים בדיוק את לימודיו בכיתה י' של התיכון העברי ואני הייתי בת 9. בספטמבר הייתי אמורה להתחיל ללמוד בכיתה ג'.  לקרות.

לאחר שישה או שמונה ימים נכנסו הגרמנים לקרקוב. אני זוכרת את זה כאילו שזה קרה היום. עמדנו בפתח הבית והבטנו בצבא שעבר ברחוב שלנו. היו אלו בעיקר שיירות ממונעות, ואנחנו התבוננו בחיילים בלי להרגיש מפוחדים במיוחד על אף ששמענו דברים שונים על הדרך שבה נהגו הנאצים ביהודים הגרמניים. לא יכולנו לתאר לעצמנו את רמת המפלצתיות שלהם ולא ידענו מה ממתין לנו. אבל כבר לאחר ימים ספורים טעמנו את מה שעתיד היה לקרות.

 לא לגמרי שלושה שבועות לאחר פלישת הגרמנים נפתחו בתי הספר ואני הלכתי במשך   כ-5 שבועות לכיתה ג'. אבל לאחר זמן זה נאסרו הלימודים על ילדים יהודים. הרדיו שלנו הוחרם והחיילים שלקחו אותו לקחו באותה הזדמנות גם את מגלשי הסקי של אחי אותם ראו במקרה, במילים: "בשביל מה חזיר יהודי בכלל צריך דבר כזה". זו הייתה רק ראשית ההצקות שהלכו והחמירו. 

מקרה אחד שנחרט בזיכרוני היה החיפוש הגדול שנערך בקז'ימירז' (הרובע היהודי בקרקוב) בשלהי סתיו 1939. סרקו את דירות היהודים, בזזו אותן ובאותה הזדמנות גם פגעו באנשים. דירתנו נמצאה לא רחוק מקז'ימירז' ובמשך כל הזמן הזה (החיפושים ערכו מספר ימים) פחדנו נורא שהגרמנים עלולים לבוא גם אלינו. אבל זה לא קרה. לעומת זאת באו הגרמנים ולקחו את אבי, ימים מספר לאחר שמסרנו את הרדיו שלנו, ובמשך היום כולו לא ידענו מה קרה לו. רק בערב אבי חזר חיוור ועייף הביתה וסיפר: את מכשיר הרדיו שלנו קיבל גרמני אחד שהיה מוצב בשדה התעופה. זה מצא ששפופרות הרדיו לא היו בסדר והיות שידע למי השתייך המכשיר לפני כן (עם מסירת המכשירים הצטרכו היהודים להדביק עליהם פתקים עם שם וכתובת), האשים את אבי במעשה חתרנות. בעמל רב הצליח אבי להסביר ששפופרת אחת נשרפה כבר מוקדם יותר והוא היה חייב לתקן את המכשיר על חשבונו, ורק אז הניחו לו לחזור הביתה. אירוע קטן זה אמור רק לתאר עד כמה חיינו והחופש שלנו היו בסכנה ועד כמה עלולים היינו לתת דין וחשבון על כל דבר קטן ולהיענש במלוא חומרת הדין.

בחורף 1939-40 הלאימו בדירת ה-3 חדרים שלנו חדר, ושיכנו בו גרמני. שם הגרמני היה גילברט פוכלדקו והוא היה ראש לשכת העבודה באזור קרקוב וויליצ'סקה. הוא גר אצלנו עד מרץ 1941. בנקודה זו היינו חייבים לעבור לפודגוז', היכן שהוקם הגטו.

אני רוצה לספר על עוד ארוע קטן, שהתרחש בקיץ 1942. ערב אחד הגעתי הביתה מהלימודים החשאיים שלי. ראיתי שהורי היו מבולבלים לגמרי ואז ראיתי את אחי ששכב על המיטה ובכה מתוך שינה. מסביב לידו השמאלית הייתה כרוכה תחבושת. אבא לא רצה לספר לי דבר, אבל ביום המחרת סיפר לי אחי בעצמו איך התרחש הכל. הוא ישב בעסק שלנו ביוזפה, ופתאום נכנסו שלושה גרמנים. אני חושבת שהיה מדובר באנשים מגרמניה הסודֶטית. הם סיפרו לאחי שבזזו מחסן ביוזפה, שהיה שייך לגרמנים, ושאלו את אחי אם היה לו אולי מושג מי בא בחשבון בתור אשם. אחי השיב בכנות "לא". הגרמנים שוחחו איתו עוד זמן מה ושאלו אז, למה בעצם הוא דובר גרמנית טובה כל כך, והאם הוא פולני. היות שהמשרד לא היה חנות פתוחה, לא היה לאחי סרט שרוול, אבל מפחד שהגרמנים ידרשו את הניירות שלו לא העז אחי לשקר ואמר, שהוא יהודי. כאשר שמעו זאת הגרמנים השתנו מיד פניהם החביבות והם התחילו להכות את אחי באכזריות ולהתעלל בו. אחד מהם הכניס את האקדח הבלתי נצור שלו לפיו של אחי ואמר שיירה בו. לאחר מכן אמר שהתחרט, ושאחי אמור להתפלל קודם. לאחר שעשה כך אמר הגרמני: "שים לב, אני סופר עכשיו עד שלוש וכשאגיע לשלוש, אירה בך." הוא הצמיד את האקדח לאחורי ראשו של אחי וספר, אבל כשהגיע לשלוש העניק לאחי במקום כדור חבטת אגרוף חזקה באחורי ראשו, כך שאחי כשל ונפל לתוך ערמת נוצות פוך שהיו מפוזרות במחסן על פני הרצפה לידו. כאשר רצה לנשום ולהוציא את הראש מערמת הפוך מילאו הגרמנים את פיו בנוצות, לאחר מכן הכו אותו במטאטא שעמד בפינה. כאשר התעורר אחי מעלפונו לא היה איש בחנות. הוא לא ידע בעצמו כיצד הגיע הביתה, ידו השמאלית כאבה מאוד והרופא קבע שהיא שבורה בשני מקומות. אחי היה באותה תקופה בן 18.

בסתיו 1942 התחילו לדבר יותר ויותר על כך, שיש לפרק את הגטו. חלק מתושבי הגטו היו אמורים לעבור לפלשוב, היתר היו אמורים להתפנות. בזמן זה כבר התחילו לדבר גם על כך שאלה, אותם פינו, יגיעו למחנות השמדה. אבל פרטים לא ידענו. אחי סיפר לי מאוחר יותר, אחרי המלחמה, שבאותה עת חשבו בגטו שלנו על מרד. כנראה שאבי ואחי הבריחו כלי נשק לגטו, אבל איני יודעת פרטים מדויקים על כך.–

בסתיו 1942 הגעתי עם הקובלסקים לניפולומיצה. נכנסנו לדירות שני חדרים בבית-איכרים יפה, מול "פוליגון" – מחנה צבא פולני לשעבר, בו החזיקו הגרמנים עכשיו מחסנים שונים והיכן שהיה משק פיטום האווזים של האדון גרש. קובלסקי היה שם מנהל חשבונות ושמי היה אנה דֶמבסקָה. הייתי כביכול בתה של אחות אשתו של קובלסקי, לובה סלודקה, שמתה. בתור מסמך היתה בידי רק תעודת הטבָלה, התעודה היתה זיוף גרוע ביותר אבל היה זה המסמך היחיד אותו הצליח אבי לארגן בשבילי. קיוויתי שלא יקרה אף פעם שאבלוט בצורה כלשהי ושאאלץ להוכיח את זהותי על ידי תעודת ההטבלה.

למדתי בחריצות את כל התפילות הקתוליות כמו גם את חגי ומנהגי הגויים. לבסוף הכרתי את עיקרי הנצרות טוב יותר מאשר כל ילד נוצרי אחר בגילי. לא ביקרתי בבית הספר היות שקובלסקי היה בדעה שאני אינטליגנטית מדי ושאבלוט יותר מדי בין ילדי הכפר. אבל מחוץ לזה היו יחסי עם ילדי הכפר כשווה בין שבים והעובדה, שאני קצת שונה מהם תורצה בכך שפשוט הייתי ילדת עיר.

כלפי חוץ חיי בניפומיצה התנהלו ברוגע. לא רעבתי, לא היה לי קר, לא התעללו בי. אבל הדבר אותו אי אפשר להמחיש היה הפחד שהרעיל את חיי. פחד מפני גילוי, פחד מפני חשיפה עצמית במבט או במילה. במנזר קרוב הקימו בית ספר לניהול משק בית עבור הבנות. כדי שלא לבלוט בקרתי גם אני בבית ספר זה.

בסתיו 1943 הגיע אלינו יום אחד דרדה והביא איתו מכתב מאבי. אבא כתב שהקרקע בזרנובקה (כך נקרא הכפר) מתחילה לבעור מתחת לרגליהם ושהוא מצא דרך כדי לברוח להונגריה. אבא שאל אם אני רוצה להצטרף. כבר התעניתי כל כך בפחד עד שלא יכולתי יותר להישאר בניפולומיצה ולכן שמחתי מאוד בהצעתו של אבי.  

בהונגריה שררו באותה תקופה, נובמבר 1943, חיים של תרום-מלחמה. האוכל לא היווה בעיה עבור איש, הכל היה קיים בשפע ובכל זאת רעבנו, אנחנו הילדים בבית-ארבה. לפעמים מחל אחד הפטרונים היהודיים על כבודו והזמין את אחת מאתנו לארוחת צהריים. אנחנו, הילדים מפולניה, נהגנו בהזדמנויות אלו תמיד לחלק את חבילת המזון שקיבלנו עם ילדים אחרים.

כאשר סיפרנו ליהודים ההונגריים על חוויותינו בפולניה לא רצה איש מהם להאמין לנו באמת. הטענה שנשמעה לעתים קרובות היתה: "נו, כן, דבר כזה יכול לקרות בפולין, אבל כאן, אצלנו בהונגריה, דבר כזה לא היה מתאפשר." איני יכולה לנטור לאותם יהודים על שכך חשבו. מוח אנושי נורמלי לא מסוגל לדמיין את הזוועות שחווינו.

לאחר ששהיתי בבית-ארבה כשבועיים הגיע מנהל חשבונות מבית הכנסת, אליו שהגענו ביום הראשון, ושאל האם קיימת כאן ילדה בשם הנקה אניספלד. זו הייתי אני. אניספלד הוא שם הנעורים שלי. הוא אמר שאבוא אתו, הגיע מישהו מפולניה שרוצה לדבר איתי.

בבית הכנסת המתינו לי הורי ואחי. מזה זמן רב שלא ראיתי את הורי. איך שהשתנו. הם הזדקנו בתוך השנה האחת ההיא בעשר שנים, אבל הייתי מאושרת בכלל לראות שהם חיים. רק בבודפשט הייתה קיימת האפשרות לפליטים להפוך לחוקיים. וכך נסעו הורי ואחי לבודפשט ואני הצטרכתי להישאר בקוזיצה, חסרת ודאות בנוגע לגורלי.

 ב- 22- בדצמבר בערב אסף אותנו הרוזן והביא אותנו לכלא קאשאו. היינו אמורות לנסוע ביחד עם משלוח של אסירים פולניים לבודפשט. ביום המחרת הגענו לבודפשט. אבל בתחנת הרכבת לא המתין לנו איש (הורי החליפו את כתובתם ולא קיבלו את המברק בזמן). השוטרים שליוו אותנו לא רצו להשאיר אותנו לבד ואמרו שיש בידיהם פקודה למסור אותנו רק לידיים אמינות. הם הובילו אותנו ביחד עם האסירים הפולניים לכלא הידוע לשמצה של בודפשט, לבית-טולונץ. ישבנו עכשיו בלי מסמכים, בלי יכולת לתקשר, ביחד עם אסירים פולניים בית-טולונץ. 

אבא שכר בשילגיי, פרבר של בודפשט, חדר, ושם גרנו כולנו ביחד (אלינקה נשארה אתנו) עד למרץ 1944. אז כבשו הגרמנים את הונגריה והכל התחיל בשבילנו מבראשית. בקיץ הוקם בבודפשט הגטו וכבר זמן קצר לאחר מכן התחילו המשלוחים הראשונים. גם מצבנו הוחמר בהרבה

הורי החליטו שעלינו להפרד שוב ואני גרתי שבועות מספר אצל הונגריה בקישקרס, היכן שהזדהיתי בתור סלובקית בשם מרגית פרוהז'קה. להונגריה אמרתי שעזבתי את בודפשט מפחד ההפצצות. אבל לא יכולתי להשאר שם זמן רב כי חוסר השקט דחף אותי לחזור לבודפשט, להורי.

בינתיים הקימו אבי ואחי קשר עם תנועת מחתרת. אני לא יודעת בדיוק מי היו האנשים ששם, השגנו את הקשר דרך "השומר הצעיר". התנועה השיגה עבור האנשים ניירות מזויפים וכלי נשק והשתדלה לעזור ליהודים לברוח לרומניה ולבחורים צעירים להצטרף לצבאו של טיטוס.

אחי נהיה שליח ונסע בתחפושת של חייל גרמני בין רומניה והונגריה, בעודו מעביר ידיעות חשובות ולפעמים גם מסמכים. באחת מדירותינו (באותה תקופה היו לנו כשישה חדרים שכורים ואנחנו ישנו כמעט בכל לילה במקום אחר) הסתיר אבי מתחת לרצפה מחסן שלם של כלי נשק ואני קיבלתי לעתים קרובות את התפקיד להעביר את הנשק למקום זה או אחר ולמסור אותו לאנשים מסוימים. באותו זמן עדיין לא מלאו לי 14 ולכן, כילדה, לא הייתי חשודה.

בנובמבר 1944 התקרבו הרוסים יותר ויותר. בודפשט הופגזה ואנחנו המשכנו את החיים בשלושה. אחי, שנעצר בגבול והצליח לברוח, הגיע לישראל במסגת עלייה ב'. האניה שנסעה מרומניה לטורקיה נקראה "מרקור". היא הופגזה על ידי הגרמנים ואחי שחה בים במשך שש שעות עד שנמשה על ידי אניה והגיע לטורקיה.

בדצמבר התחיל המצור ואנחנו בילינו כמעט את כולו בחדר שלנו, היות שפחדנו לרדת למרתף משום ששם נערכו כל העת סריקות. לאחר שביתנו ספג שלוש פגיעות ישירות החלטנו בכל זאת לרדת למקלט. הדירה נמצאה בפשט.

שוחררנו על ידי הרוסים ב-23 בינואר 1945.

בשנת 1946 משתחררת ע"י הרוסים בהונגרייה. בשנת 1948 הנקה מגיעה לאוסטריה ומתגוררת יחד עם בן דוד נוסף אצל משפחת דודיה בוינה. באותה תקופה היא לומדת בשיעורים פרטיים לקראת הבגרות ובנוסף מנסה לרכוש את מקצוע החייטות, דבר שלא חביב עליה במיוחד.

קורט, בעלה לעתיד מגיע כדי ללמוד עם חברים ושם הם נפגשים. הנקה עולה לישראל ומצטרפת לאימה ולאחיה, שנמצאים שם מזה כשנה. היא לומדת טכנאות רנטגן מקצוע בו לסירוגין עד להולדת ילדם השלישי. בשנת 1951 היא נישאת על גג דירתה בירושלים.

בשנת 1952 היא מצטרפת לקורט בוינה. קורט עדיין סטודנט, הזוג מתקיים רק בדוחק. בשנת 1954 בת ראשונה נולדה לזוג, תמר אליזבת.

בשנת 1960 ההחלטה נופלת סופית, הזוג שמעולם לא זנח את הרעיון הציוני מחליט לעלות לארץ ישראל. בשנת 1962 בן ראשון נולד לזוג דניאל.

בשנת 1967 קורט, הנקה והילדים עוברים להתגורר ברמת השרון זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים. קורט מגויס בתור רופא קרבי והנקה והילדים חוזרים לתקופת המלחמה לשכון הרופאים ולחברים הותיקים.

העתק מבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש בכפר

העשרה כפר חב"ד: "כפר חב"ד הוא יישוב בישראל בו מתגוררים חסידי חב"ד. היישוב נוסד בשנת ה'תש"ט (1949), שנה לאחר קום המדינה, על ידי האדמו"ר השישי לחסידות חב"ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון. הכפר משמש מרכז חב"ד בישראל."

 תיעוד מלא של סיפורה הנקה ויגל, במקור נכתב בגרמנית ותורגם ע"י בתה