מאגר סיפורי מורשת

רקע

שמי בת-שבע ברנע. נולדתי בשם בת-שבע שטרן, בבית חולים הדסה בתל אביב בשנת 1945, כאשר הבריטים שלטו בארץ.

בשנת 1939 הגיעה אמי ארצה מפולין עם אחותה. כאשר היו להן בארץ עוד שתי אחיות. אחות ושני אחים נוספים נותרו בפולין. מכיוון שהיו להם משפחות משלהם הם לא קיבלו מהבריטים אישור כניסה לארץ, וכתוצאה מכך הם נספו בשואה.

המשפחה של סבתא בילדותה

משפחתי גרה בדירת חדר ברחוב צ'לנוב בדרום העיר. אבי נפטר מדום לב כשהייתי בת שש. אחי, שהיה מבוגר ממני בשנתיים וחצי, נשלח לקיבוץ, כיוון שאמי הייתה לבד והתקשתה להשגיח עליו. כולנו היינו אמורים לעבור לדירה ברמת גן, אך רק אמי ואני עברנו לגור בדירת השיכון. שאלה בתים ברמה יחסית נמוכה.

התחלתי ללמוד בכתה א' לא רחוק מהדירה החדשה. היינו בכיתה כ- 10 תלמידים וישבנו בזוגות. בית הספר התנהל לגמרי אחרת מכפי שהוא מתנהל כיום. חילקו לנו מחברות עברית וחשבון, שלמעשה היו רק חצאי מחברות. למורה לא קראו בשמה אלא "המורה" או "מורתי". כשהמורה נכנסה לכיתה התלמידים נעמדו ורק עם אישור חזרו לשבת. בימי שישי לפני סיום הלימודים, נהגנו לתרום כמה פרוטות (דומות לאגורות) לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת לישראל, כי נאמר לנו שכדאי לעזור ברכישת אדמת הארץ. בסוף שרנו את השיר: "דונם פה ודונם שם". כשהיינו בכיתות גבוהות יותר היה לנו שיעור זמרה. והמחנך לימד אותנו שירי מולדת מאותה תקופה: נבנה ארצנו ארץ מולדת, העבודה והמלאכה, אנו בונים פה נמל, פנינו אל השמש העולה, בהרים כבר השמש מלהטת ועוד.

המצב בארץ לאחר סיום מלחמת השחרור היה קשה מאד. היה מחסור גדול במזון והממשלה החליטה על הסתפקות במועט וקיצוב מזון. לתקופה הזו קראו תקופת הצנע. גם אחרי כן, לא הכל היה בהישג יד. לאף אחד לא היה קו טלפון. כשרצו לצלם אותנו, הלכנו לצלם מיוחד, כי לא היו מצלמות פרטיות.

בחצר הבית צמחו עץ שסק ועץ גויאבות. בין העצים שיחקתי עם חברות בתופסת, מחבואים ועוד משחקי חצר: כדור, חמש אבנים, קפיצה בחבל ועוד. קטפנו פרחים בשדה, כי עדיין היה מותר. ייבשנו אותם ושמרנו במחברת מיוחדת. אספנו זהבים, ניירות שבהם עטפו ופלים, שאותם החלקנו ושמרנו במחברת. למרות המחסור והקשיים, היינו ילדים עליזים ושמחים, ולא הרגשנו מסכנים, כי הרבה היו במצבנו.

ילדותי הסתיימה כשאמי חלתה בסרטן, בהיותי בת 11. המחנך שלי ידע שאמי חולה באופן קשה. לכן הכיתה עשתה לי מסיבת בת מצווה וקנו לי מתנה: ילקוט וקלמר. התרגשתי ושמחתי מאד. בהמשך אמי הייתה מאושפזת, ובמשך מספר שבועות ישנתי לבד בבית. בערב העסקתי את עצמי וקראתי הרבה. בסופי שבוע נסעתי לדודים שלי. אני זוכרת את אמא שלי. באתי לבקר אצלה בבית החולים ימים אחדים לפני שהיא נפטרה. היא אמרה לי שאהיה ילדה טובה. אני לא זוכרת את ההמשך.

בשנת 1957, כשהייתי בת 12 וחודש, נפטרה אמי. אחרי מותה הייתי מאד עצובה. איני זוכרת אם בכיתי, כנראה שכן. הועברתי לפנימייה ברעננה בשם "כפר בתיה". זה היה בית ספר חקלאי דתי. הצטרפתי לקבוצת ילדות בנות גילי וחלקן הפכו לחברות שלי. במקום התנהלו פעולות, פעילויות, לימודים ועבודה. במשך היום לא היה לי זמן לחשוב יותר מידי. בפנימייה כל אחד היה חייב לעבוד ולא רק ללמוד. בתחילה שיבצו אותי לעבודה בחדר הגיהוץ. עשיתי מה שאמרו לי, ואף פעם לא קיטרתי. הייתי ילדה טובה ותמיד הייתי אופטימית וראיתי את הצד הטוב.

בהמשך, כשגדלתי, עברתי לעבוד ברפת. חלבתי פרות, דאגתי לעגלים ורכבתי על סוסים. בשבתות היו לנו פעולות עם המדריך, ישבנו על הדשא וראינו סרטים ישנים, לפעמים לקחו אותנו להצגות. בקיץ שחינו בבריכה, רקדנו ריקודי עם שכה אהבתי. עד היום אני ממשיכה לרקוד. מבית הספר יצאנו למסעות ולטיולים ברחבי הארץ. כשהמדינה היתה בת 10, ואני הייתי בת 13 חגגו גם בכפר. היתה חגיגה גדולה, ריקודים ותערוכה המציינת את הישגיה של המדינה.

אהבתי מאד את דודתי יונה, אחותה הצעירה של אמי. הייתי מגיעה אליהם בחגים, ולפעמים הגיע גם אחי מהקיבוץ. בן דודי שרת כבר בצבא ואחיו למד בבית הספר החקלאי, בכפר הירוק.

דודתי הייתה נכה. לפני שעלתה לארץ היתה בהכשרה חקלאית ושם היתה לה תאונה, וידה נקטעה מעל המרפק. למרות נכותה, היא עבדה מאד קשה בבית ועשתה הכול ביד אחת, וגם עבדה במשרד ממשלתי מהבוקר עד מאוחר.

אני יודעת שדברים טראומטיים זוכרים מגיל צעיר, אבל אני לא זוכרת כמעט כלום. אני לא חושבת שזה שינה אותי באופן יסודי, משום שאני מאמינה גם בתורשה וגם באופי של הילד. האופי שלי היה כנראה אופטימי מטבעו וכנראה שהייתי ילדה מאוד חזקה. עמדתי בהרבה דברים לא קלים, התגברתי עליהם, והמשכתי  הלאה.

הזוית האישית

תום: שמי תום אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא בת-שבע היא סיפרה לי את סיפורי ילדותה על רקע התקופה.