מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1946 בעיר בירה של ליטא "וילנה". מיד לאחר לידתי העבירו אותי לכפר קטן בו גרו הורי. עיסוקו העיקרי של אבי לאחר המלחמה היה רדיפה אחר הליטאים שעזרו לנאצים נגד היהודים. לאחר תקופה  אבי קיבל איומים על חייו והסיפור נודע לדוד שלי.  הוא הגיע מווילנה ובכוח לקח אותי מהורי אליהם הביתה. בעקבותיי הגיעו גם אמי ואבי לוילנה, את כל זה אני יודעת מסיפורים ומכאן מתחיל זיכרוני: כשהייתי ילדה קטנה הייתי מאוד סקרנית. בביתנו היה שולחן גדול עם מפה שהשולים שלה ארוכים מאד. כשאף אחד לא ראה הייתי מתגנבת מתחת לשולחן ומקשיבה לשיחות המבוגרים שסיפרו בעיקר על זיכרונותיהם: כיצד שרדו את מלחמה ועל כל אלו שלא שרדו… , הבנתי כי בתק' המלחמה אבי היה חייל ומשפחתו נשארה בכפר, כולם נספו חוץ מאחיו הקטן – שהיה פרטיזן. מהסיפורים נודע לי עוד כי אחיו הפרטיזן נפצע וכשהגיע לכפר בו נולד, לבקש עזרה נורה למוות על ידי שכנו. אמי ואחותה ברחו ממשאית נוסעת מהגטו בדרך למחנה ריכוז, זה סיפור ארוך ארוך…  אם אקצר, ליטאי אחד שהיה שתיין הביא אותן לבור ביער ושם עזר להן לשרוד. לפעמים הוא היה מביא להן אוכל וכשהיה משתכר נורא הוא היה שוכח… כך הן שרדו עד סוף המלחמה. גם הדוד (שהביא אותי מהכפר לעיר) ניצל כשקפץ מרכבת כשהייתה בדרכה למחנה ריכוז.

הזיכרונות שנותרו בי מילדותי קשים: החינוך בבית הורי שהיו ניצולי שואה היה מאוד נוקשה.

אני הייתי ילדה עם דיסלקציה (אז לא ידעו לאבחן את זה). כשניתנו עבודות בביה"ס, הייתי צריכה להגיש בכתב יד ובזה תמיד הייתי מקבלת ציון "נכשל" – בגלל טעויות הכתיב הרבות. כשהייתי מגיעה הביתה עם ציון "נכשל" היו מחטיפים לי מכות… במקצועות הראליים כפיזיקה, כימיה – התוצאות היו טובות אך זה לא שינה להם. כשהייתי בת 12 נפטר אחי הצעיר מלוקמייה (=סרטן הדם). הוא היה רק בן 10 וחצי.

בגיל 16 למדתי בערב ועבדתי בבוקר בבית חרושת שבו יצרו מחשבים שהיו בגודל של מקררים ואפילו יותר גדולים. כשהייתי בת 18 נפטרה גם אמי מסרטן ונשארנו רק אני ואבי.

בשנת 1966 בהיותי בת 20, עליתי ארצה עם אבי. הגעתי לקיבוץ שדות ים שליד קיסריה ללמוד עברית. השפה העברית נשמעה לי כמו סינית אבל מהר מעוד הסתדרתי בקיבוץ  כי ידעתי רוסית, פולנית, יידיש, ליטאית, קצת גרמנית וקצת אנגלית – זה עזר לי להתאקלם בקיבוץ וללמוד מהר עברית.

אחרי שישה חודשים עזבתי את הקיבוץ עם קבוצת חברים שלמדו איתי באולפן, עברנו יחד לפתח תקווה ושם התחלתי ללמוד ספרות. בפתח תקווה גרנו יחד כל הקבוצה (כ-20 איש) בשיכון ושמו "פג'ה" בין חברי הקבוצה היה גם יעקב – בעלי לעתיד. אחרי החתונה גייסו את בעלי לצבא. ובני הבכור איתן (אביך), נולד תשעה חודשים לאחר-מכן. התקופה הייתה מאוד קשה אבל היינו מאושרים. בצבא בעלי היה טבח והוא היה מאוד טוב בזה. מיד לאחר שחרורו הלך ללמוד טבחות "בתדמור". הוא התקדם מהר מאוד ובסופו של דבר נהיה שף.

מאותה תקופה, החיים התחילו "לחייך" אלינו. כשבננו איתן היה בן 9 נולד הבן השני – יניב ועברנו לראשון לציון. בזמן זה, בעלי נהייה אחד השפים המפורסמים בארץ ומאז לא חסר לנו כלום.

בשנת 1996 עברנו לגור במושב משגב דב. כיום – יש לי 6 נכדים אותם אני מאד אוהבת ואליהם מאד קשורה. לשמחתי שני בניי בחרו לגור במושב משגב-דב.

הזוית האישית

סבתא אני מאד מודה לך שהגעת בכל שבוע לביה"ס וסיפרת לי את סיפורך. אני אוהב אותך מאוד!