מאגר סיפורי מורשת

ילדותה של סבתי אריאלה

אריאלה כהנא לבית בלומנטל, נולדה בשלישי ביוני 1935, בתל אביב לוולטר ופולה בלומנטל לבית וורמונט, זוג עולים חדשים שהתחתנו בארץ.

פולה בלומנטל, ילידת 1909, בוורשה שבפולין, נולדה כשלישית מתוך שני אחים ושתי אחיות: איגנש, דוד ופלה. ללאון וצילה וורמונט. אביה היה סוחר מצליח, שייבא מוצרים מהולנד לפולין, כינויו היה אדון לאון.

וולטר בלומנטל יליד 1909 גם הוא, נולד בברלין שבגרמניה, כאח צעיר לשלוש אחיות: אילזה, אליס ולוטי. אביו הוגו, היה סוחר גם כן, אך פחות מצליח לעומת חתנו לאון, הוא נהג לטייל בעולם ולמכור את סחורתו, והיה שולח גלויות לילדיו. אמו אליזה לבית שטרליץ, הייתה עקרת בית, והיא אהבה את ילדיה יותר מכל. וולטר איבד את אביו בגיל 12, ולא הספיק לבקר בקברו, כי היה חייב להימלט מציפורני הנאצים.

המשפחה המאושרת גרה ברחוב גוטליב 5 בתל אביב, והם היו נוהגים ללכת לים הרבה מאוד, הם נהנו שם, וישנן המון תמונות של אריאלה בתור ילדה קטנה משחקת בחול ומתחבקת עם אביה ואמה, ודודתה אליס.

כשאריאלה נולדה, באה אליזה, אמו של וולטר לבקר בארץ ולראות את נכדתה הבכורה, היא התפעלה ממנה מאוד ואריאלה הפיחה בה שמחה שהייתה חסרה לה בעולם הדיקטטורי של גרמניה הנאצית.

אריאלה הוזכרה לא מעט לאחר מכן במכתביה של אליזה, והיא הגיעה גם שלוש שנים לאחר מכן, ב-1938, על מנת לבקר את נכדתה השנייה והאחרונה, אסתר. והיא ראתה את אריאלה שוב, כשהיא הייתה יותר בוגרת. משפחתה של אליזה שעלתה לארץ הפצירה בה להישאר בארץ, וכך תנצל, אך היא לא רצתה לנטוש את אמה הזקנה והעיוורת, שהיה לה כבר קשה מספיק. כחצי שנה לאחר מכן אירע ליל הבדולח, שאליזה ניצלה ממנו במקרה, בזכות שכנה שהזהירה אותה מפני גדוד של חיילים נאצים שפרצו לבניין והרגו את כל היהודים שהיו במקום.

כשנה לאחר כיבוש פולין, נכנסה משפחתה של פולה לגטו ורשה: לאון וורמונט, איגנש, רעייתו לולה לבית שרשבסקה,וביתם ונדה בת הארבע. השאר נכנסו לגטו לודז': דוד, רעייתו אנקה וביתם אינה בת הארבע גם היא. לאון היה מעורב בפעולות היודנראט בגטו ורשה בשנת 1942 והשיג 'שיין' תעודות חיים, ללולה וונדה במהלך האקציה הראשונה לטרבלינקה. מעורבות זו היא שהצילה את כל בני משפחתו מפני הטרנספורטים. איגנש ודוד ברחו ליערות והצטרפו לפרטיזנים על מנת לעזור להילחם בנאצים. אך במהלך האקציה השנייה, ב-18 בינואר 1943, הוא כבר לא היה בחיים, כך גם ונדה. לולה, אשר קרובת משפחה שלה ניצלה וסיפרה את סיפורה בגטו, הייתה חולה באופן קיצוני, והנאצים הרגו את כל החולים שלא יכלו ללכת, בירייה לראשם. כך גם קרה ללולה. אך בואו נחזור אחורה לשנת 1941.

אביה של אריאלה וולטר, הלך לים לבדו כדי לשחות, במהלך שחייתו, הוא נפצע מאלמוג, שהתברר כי הוא היה ארסי. הוא פונה מיד לבית החולים והתאשפז. "הוא לא יחזור," אמרה אריאלה בעצב, היא הייתה רק בת שש. עקב העובדה שלא היה אז אנטיביוטיקה, הלך וולטר לעולמו בגיל שלושים ושתיים. שלוש האחיות, שמעו על מותו של וולטר, ונשבעו שלא יספרו לאימן. וכך אליזה, שמתה בעשרים וחמש למאי 1944 בטרזינשטט, לא ידעה על מות בנה הקטן, שאהבה יותר מכל.

היא הייתה אופטימית בגטו עד יומה האחרון.

פולה, לא נישאה שוב, והחלה לעבוד כמתקנת אומנות, ביום וגם בלילה, ועל מנת להשיג עוד כסף, היא השכירה חדר בדירתן. היא גם קיבלה סיועים כספיים נרחבים מאילזה אחותו של וולטר, ובעלה ליאו. ליאו פויכטווגנר, ניהל יחד עם אחיו זיגברט ותיאודור את בנק פויכטווגנר הידוע, שנוסד ע"י אביהם אנג'לו.

מעל דירתן של פולה ואריאלה, גרה גברת (ג'ני) רוזנברג, יחד עם ילדיה: רום ותרצה. תרצה ואריאלה היו חברות טובות מאוד והן עשו כמעט הכל יחד, והן היו חברות טובות עד שתרצה נפטרה. ואריאלה הייתה מאוד מאוד עצובה.

פולה הייתה אישה נוקשה והיא לא נתנה לאריאלה לעשות דברים מסוימים, כמו לצאת לטיולים ודברים בסגנון. וגברת רוזנברג הייתה שם, כדי "לרכך" אותה ולעזור לאריאלה לעשות דברים שהיא רוצה. לאריאלה היו בנות דודות: מיקי ועדינה. הן היו כמו אחיות בשבילה, והיא אהבה אותן מאוד.

אהבה, נישואין, משפחה

בתור אישה בתחילת שנות העשרים לחייה, אריאלה נהגה ללכת למסיבות. ויום אחד היא הלכה למסיבה אחת, שם ראה אותה איש אחד, בן 33, ושמו יונה כהנוביץ' (בהמשך כהנא). יונה נדלק עליה לגמרי, וכדי לזכות בליבה, הוא דאג שאף גבר לא ירקוד איתה, והוא החל להיות המוזג משקאות במקום, וכל הזמן מזג לה, קישקש איתה, צחק איתה, רקד איתה, כמה ימים אחרי זה היא חוזרת על ביתה, מאוחר בלילה, ומעירה את פולה.

"למה את מעירה אותי?" קוראת פולה,

"אני מצאתי את הגבר שאני רוצה להתחתן איתו," היא אומרת לה,

ובחמש עשרה במאי, 1960, הם התחתנו, ברחוב אסתר המלכה 2. יונה, היה מהנדס מים, מהמובילים בישראל, ובהמשך גם מהמוצלחים בעולם. במסגרת עבודתו, הוא נסע הרבה למדינות בדרום אמריקה. יום אחד, קראו ליונה מהחברה שבה הוא עבד באותו זמן, ורצו שהוא יעבור למקסיקו לכמה שנים על מנת לעזור שם בתעשיית המים, ולהיות שם כמו מן 'שגריר'. היה זה כנראה בסוף שנות השישים, אחרי מלחמת ששת הימים, שיונה עשה שם מילואים ולחם.

בשנת 1970, נולד בנם הבכור של אריאלה ויונה, גלעד (גילי) כהנא. כיום גלעד כהנא הוא סולן הג'ירפות, ומוזיקאי מצליח, הוא גם אומן ומציג יצירות בתערוכות. יונה, אריאלה ובנם הבכור חיו באיכות חיים גבוהה מאוד, והם מאוד נהנו לגור במקסיקו. הם דיברו עם גלעד עברית וספרדית, וחיו טוב. אבל אז הם היו צריכים לחזור לארץ לקצת זמן

בשנת 1975, נולדה בתן הקטנה של יונה ואריאלה: יעל. היא נקראה גם בנוסף על שם אמו של יונה שנפטרה ב-1964 מסרטן: ציפורה.

ב-1977 חזרה המשפחה למקסיקו. יעל הקטנה למדה ספרדית מהוריה, אך הם כמובן דיברו איתה בעיקר בעברית. גילי החל ללמוד בבית ספר מקסיקני, שם למד חשבון, מדעים אבל הכל בספרדית. כשנה לאחר מכן, חזרה המשפחה ארצה, ופולה, אמה של אריאלה, עברה לגור עם משפחת ביתה. היה זה קשה ליצור חברויות חדשות, ולהתקשר לקהילה מחדש, אך הם הצליחו לעשות את הכל מחדש בסוף כמובן.

גילי החל ללמוד בבית ספר רגיל כמובן, שבו לומדים הכל בעברית, והוא ידע לדבר ולהתבטא, אך לא ידע לכתוב. והיה לו די קשה בהתחלה. יעל, ביקשה שלא ידברו איתה בספרדית בסביבות גיל חמש, ולאט לאט, נשכחה השפה אצלה, וכיום היא כמעט ולא זוכרת משהו.

סבתא אריאלה נפטרה בהפתעה מהתקף לב, בראשון באוקטובר 2001, היא ידעה שמחה עד יומה האחרון.

הזוית האישית

אמא: היה לי מאוד כיף, כי הייתי איתך וסיפרתי לך.

שחר יונה: זה היה מאוד מרתק לשמוע את הסיפור של סבתא אריאלה, כי רציתי לשמוע עוד ולכתוב את הסיפור שלה כפי שהוא כתוב למעלה.