מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אביבה דרור נולדתי בשנת 1946 לשרה שרפי ומרדכי מלמד. הורי הכירו בישראל אחרי העלייה לארץ. אבי התחתן עם האחיינית שלו כשעלו מפרס עם חמורים לירושלים. הם התחתנו בארץ ישראל בשכונת הבוכרים. כעבור שנה נולד אחי הבכור אשר שכיום בן 88, אחריו נולדה אחותי יוכבד שכיום בת 86 ואז נולדה אחותי ציפורה שכיום בת 80 ואז הורי עברו לתל אביב בעקבות חוסר עבודה באזור ירושלים.

אני נולדתי בשנת 1946 בתל אביב. קראו לי אביבה על שם סבתי חביבה.

עם קום המדינה פרצה מלחמת השחרור ואני הייתי תינוקת. התקופה הייתה תקופת צנע. אני זוכרת שהייתי בת שנתיים והתחבאנו בחצרות של השכנים ואז היינו חוזרים לצריף. אחרי 4 שנים נולד יוסף בשנת 1942 שכיום הוא בן 69.

מרדכי – אבא שלי

אבי נולד בשנת 1908 באירן בעיר טהרן. הוא עלה לארץ בתחילת העלייה השלישית. כשעלו לארץ גרו בירושלים בשכונת הבוכרים. באותה  תקופה גרו כמה משפחות יחדיו בחצרות ירושלים. מסביב לחצר היו בתים והחצר היתה משותפת לכולם: לבישול, לכביסה ולעבודות הבית.

שרה –אמא שלי

אמי שרה, נולדה בשנת 1915 באירן בעיר טהרן. היא עלתה בגיל 6 לישראל עם משפחתה לירושלים וגם היא גרה בשכונת הבוכרים. אימי היא אחייניתו של אבי (בת אחותו). אבא התאהב בה והם נישאו. פעם היה מותר להתחתן כשיש קשר משפחתי (דודים, בני דודים). כשנישאו אמא הייתה בת 16 ואבא בן 23. ההפרש ביניהם היה 7 שנים.

בתקופת העלייה השלישית שלטו בארץ הבריטים. זה היה אחרי מלחמת העולם הראשונה. משפחתי גרה בשכונת הבוכרים תקופה די ארוכה. אחיי אשר, יוכבד וציפורה נולדו בירושלים ולמדו בבית ספר "שפרינצק". בגלל מחסור בעבודה משפחתי עברה לאזור תל אביב לשכונת התקווה.

ילדותי בשכונת התקווה

אני ואחי יוסף נולדנו בשכונת התקווה. התקופה הייתה "תקופת צנע". קיבלנו תלושי מזון בכמות המספיקה למספר הנפשות במשפחה ונאלצנו להסתפק במועט. אמי שרה היתה מבשלת על פתיליה שעובדת בנפט. היה עגלון שהיה מצלצל בפעמון בשביל  למכור את הנפט. גם את החלב מכר אדם שעבר ברחוב עם עגלה ובה מיכל גדול של חלב. היינו יוצאים לקראתו עם כלי והוא היה שופך חלב לתוך הכלי ושילמנו במטבעות שקראו להם גרושים.

כדי להתקלח היינו צריכים לחמם מים בפרימוס. הילדים ישבו בתוך גיגית שקראו לה "פיילה" ואמא הייתה רוחצת אותנו עם כלי ומים חמימים מהפרימוס. הרחצה התקיימה בחדר שירותים-מקלחת שהיה ממוקם בחצר הבית. השירותים היו שירותי רצפה ומשותפים לכל המשפחות שבחצר המשותפת.

למדתי בבית ספר יסודי "הירדן" בשכונת התקווה מכיתה א' עד כיתה ח'. הייתי ילדה שובבה ולא אהבתי ללמוד. אך בכל זאת היה שיעור שאהבתי – שיעור תזונה שבו לימדו לבשל ובשיעור אכלנו את מה שבישלנו. אני זוכרת את המורה זמירה שמאוד אהבתי. היא תמיד הבינה אותי ורצתה מאוד לקדם אותי אבל לי לא היה חשק ללמוד.

בכיתה ט' למדתי בבית ספר ביל"ו בשד' רוטשילד בתל אביב במגמה עיונית. מגיל 15 הפסקתי ללמוד ויצאתי לעבוד במטרה לסייע להוריי בפרנסת המשפחה. עבדתי במפעל סריגה "זמיר" במקווה ישראל. אחרי העבודה נסעתי ללמוד תפירה בשדרות בן גוריון בתל אביב. הייתי חוזרת בשעות הערב המאוחרות.

הייתה לי חברה טובה בשם כרמלה. היא חברה טובה שלי עד היום. הם גרו בשכנות למשפחתי ברחוב שלמון בשכונת התקווה. לקבוצת הבתים שלהם לא היו שירותי מקלחת, אלא רק שירותים והם היו באים להתקלח אצלנו.

כרמלה (מימין) ואני בצעירותנו

היינו הולכות ברגל משכונת התקווה עד רחוב רחוב אחד העם בתל אביב כדי לקנות פיצוחים. בשעה 21:00 לא הייתה כבר תחבורה אז היינו גם חוזרות ברגל. היינו הולכות לסרט פעם בחודש בקולנוע "תקווה". אהבנו לצפות בסרטים הודים. הלכנו גם לקולנוע "עדן" ברחוב לילנבלום  בתל אביב.

סיפור היכרות שלי ושל בעלי שאלתיאל

הורי לא הרשו לי לשרת בצבא. החלטתי ללכת לקיבוץ דרך חברת הנוער שהייתי חברה בה "הנוער העובד והלומד". הגעתי לרחוב סוטין בתל אביב לארגון הקבוצים והקבוצות. סיפרתי להם שלא שירתתי בצה"ל וביקשתי לתרום למדינה בהצטרפותי לקיבוץ. באותה תקופה, שנת 1967, היה מיתון שלאחר מלחמת ששת הימים. התפטרתי מהעבודה במפעל זמיר והצטרפתי לקיבוץ "עין הכרמל" באזור חיפה. הגעתי במועמדת לחברות בקיבוץ.

נפגשתי בקיבוץ עם החברה הבוגרת שהיתה מורכבת מחבר'ה עירוניים שהצטרפו גם הם לקיבוץ שנתיים קודם לכן. המדריך הציג אותי לפני כולם ואמר שאני חדשה ומועמדת לחברות בקיבוץ ושצריך שמישהו מהקבוצה יכיר לי את הקיבוץ וידריך אותי על חיי הקיבוץ. שאלתיאל התנדב. ומאז החל הקשר ביננו. גרנו בקיבוץ בצריפים. כל צריף היה בנוי מחמישה חדרים. בכל חדר גרו שניים. אני גרתי עם שושנה שגם הצטרפה לקיבוץ כמועמדת. היא הגיעה מירושלים שבוע לפני שהגעתי.

שאלתיאל ואני עבדנו יחד בשלחין בזריעת תפוחי אדמה. גילינו שגם שאלתיאל משכונת התקווה, מרחוב שבתאי, דבר שגרם לקשר בינינו להתהדק. הייתי בקיבוץ שנה ושמונה חודשים. עזבתי את הקיבוץ עקב לחצים משפחתיים. הוריי רצו שאחזור הביתה ובכל ביקוריי אבי לא דיבר איתי כי כעס שעזבתי את הבית והלכתי לחיות בקיבוץ. כשחזרתי התקבלתי לעבודה בעיריית תל-אביב כסייעת בגני ילדים.

הקשר עם שאלתיאל נשמר. הוא נשאר בקיבוץ ואחרי חודשיים מיום עזיבתי, הוא עזב גם וחזר לשכונת התקווה לבית הוריו. הקשר בינינו התהדק יותר. שאלתיאל עבד בחנות פלאפל בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הוא היה מגיע בערב ומביא לי פלאפל לאכול. אחר כך שאלתיאל פנה להוריי וביקש את רשותם להיות איתי בקשר במטרה להינשא. הוריי הסכימו.

שאלתיאל התחיל עבודה חדשה בחברת "חריש" – ציוד מכאני כבד במכרה הנחושת הפתוח בתמנע (ליד אילת). הוא היה נשאר לישון כל השבוע במלון סיני באילת והיה מגיע רק בסופי שבוע.

בשנת 1970 החלטנו להתחתן. התחתנו ב 30.8.1970 באולמי גלית ביד אליהו ת"א. הוריו של שאלתיאל הציעו לו לוותר על חתונה מפוארת באולם, ובמקום זה לקבל את הכסף לצרכים אחרים (קניית דירה, רהיטים…) אך שאלתיאל ענה להם שמכיוון שלא עשו לו בר מצווה באולם, אז הוא רוצה לקיים חתונה באולם.

אחרי החתונה עברנו לגור באילת. קיבלנו מגורים על חשבון חברת "חריש" שבה סבא עבד. אני עבדתי שם בדואר כדוורית למשך חצי שנה. אחר כך עבדתי במאפיית לחם. ארזנו לחם במאפייה שסיפקה לחם לצבא. גרנו בבית שבו לא היו טלויזיות. היינו יורדים לצפות בטלוויזיה בבית קפה "פינתי" בשדרות התמרים. אז אילת היתה "עיר העונש" לעבריינים. היא לא הייתה עיר נופש מפותחת כמו היום.

גרנו באילת שנתיים ואז נולדה בתנו הראשונה שרית. אימא שלה שרה שהיתה מטפלת בה עד שהיא היתה חוזרת מהעבודה כי גרנו אצלם בבית. בננו האמצעי מוטי נולד במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. אחרי שמוטי נולד עברנו ליהוד. מוטי ושרית התחלו ללמוד בבית הספר "המעלה" ביהוד. כששרית הגיעה למצוות חגגנו לה בבית פרטי אצל החברים. למוטי חגגנו את הבר מצוה שלו שהיה באולם ארועים "חאן הדקל" באור יהודה. מוטי ושרית למדו בתזמורת ביהוד (קונסרבטוריון) שרית למדה לנגן בקרן יער ומוטי למד בחצוצרה. ובמשך השנים מוטי ושרית נסעו להופיע בארצות הברית מטעם תזמורת יהוד.

בשנת 1977 נולד בננו הקטן בועז שהיה בגן של החברים הטובים שלנו שהיה להם גן בחצר. בועז למד בבית הספר המעלה ביהוד. גם בועז ניגן בטרומבון. את בר המצווה שלו חגגנו גם באולמי חאן הדקל באור יהודה.

כיום…

אנו גרים ביהוד כבר 47 שנים. שנינו פנסיונרים ומקפידים לבלות עם הילדים והנכדים בעיקר.

לעתים אני עובדת כממלאת מקום גננת בגני ילדים ושאלתיאל מתחזק את גינת בניין המגורים בו אנו מתגוררים. תחביב נוסף לשאלתיאל לטפל באוקווריום הביתי שלנו  ולגדל דגי נוי. לפעמים אנו יוצאים לטיולים בארץ מטעם גמלאי עיריית תל אביב ונהנים מאוד מנוי ארצנו.

הזוית האישית

יוגב: נהנתי מאוד מהמפגשים עם סבתא וסבא בבית הספר. למדתי המון על העבר שלהם: מה עשו כשהיו צעירים, איפה הכירו?, על חייהם בקיבוץ ובאילת. אני מודה להם על המאמץ שעשו כדי להגיע מידי שבוע מיהוד לגדרה ולהצטרף אליי.

אביבה: מאוד נהניתי להיות בחברת יוגב. ראיתי בו דברים שלא הצלחתי לראות כסבתא שפגשה אותו מידי שבועיים בליל שבת כשהגיעו לארוחת שישי. גיליתי נכד נבון. מאוד נהנתי לעבוד עם צוות ביה"ס. ההתייחסות, ההתעניינות, החיוך ומאור הפנים מחממים את הלב. תודה על הכל.