מאגר סיפורי מורשת

סבי קובי וסבתי אילנה סיפרו על המזון בתקופת הצנע: המזון לא נקנה בכמויות גדולות ע"י צרכנים בגלל מחסור במזון בחנויות, מחסור בכסף ובמקומות אחסון.

בשל העלייה הגדולה נוצר חשש שאנשים ימותו מרעב. על-כן הוחלט על-ידי בן-גוריון ודב יוסף שהיה שר האספקה והקיצוב וכונה גם "שר הצנע" על מדיניות של קיצוב במזון ע"י חלוקת פנקס תלושים בעזרתו תרכוש כל משפחה מזון. המזון שנקנה לצרכים יומיומיים למשפחה היה מצומצם בגלל התנאים שציינו.

במקום מקררים חשמליים שעדיין לא היו בנמצא כל משפחה שימרה את המזון בעזרת בלוקים של קרח שנשמרו בתוך מקרר קטן בתא העליון. הקרח סופק ע"י מוכר קרח שנסע במשאית מדי יום בין הרחובות כשהוא קורא לאזרחים לבוא ולקנות באמצעות פעמון ידני או קריאה: "קרח! קרח!". הקרח נמכר מבלוק שחולק לרבע או שליש לפי גודל המקרר המשפחתי או התקציב הכספי. הקרח החזיק בערך יממה אחת בלבד והפשיר לתא תחתון של המקרר הקטן ולכן המזון שצרך קירור נקנה מחדש מידי יום ביומו כיוון שלא היתה אפשרות לשמר אותו בתנאי קירור ממושכים.

הבישול נעשה באמצעות פרימוס (כמו גזייה על נפט) או פתיליה (כירה ניידת, בנויה ממיכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת), שניהם עבדו על קרוסין. הנפט לבעירה נמכר ע"י מוכר נפט שהסתובב ברחובות ברכב גדול והכריז עם פעמון ידני על בואו ומכר נפט במיכלים.

האוכל בעיקרו היה צנוע ביותר וללא מבחר: עוף מבושל ממרק, מעט ירקות ופירות, אורז, תבשילי תפוח אדמה וביצים (כשהיו), סרדינים פשוטים ולפעמים נקניקים במכולת, שמן סויה בלבד וקמח לבן. היה חלב ניגר ומוצרי החלב כללו ע"פ רוב מבחר גבינות מצומצם ביותר ובדרך כלל נקנתה גבינה לבנה פשוטה (שנקראה "גבינת קרש"), חוץ ממנה היו לבן ואשל שנוצרו יותר מאוחר. לא היו יוגורטים או גבינות צהובות. בהמשך שמנת חמוצה בלבד ולא שמנת מתוקה או שמנת לבישול. חמאה לבודדים בלבד ולרוב מרגרינה פשוטה.

אפיית עוגות היתה ב"סיר פלא" – סוג של סיר שמונח על פתיליה עם בלילת בצק לעוגה בתוכו. את הבלילה הכינו בבית. לא היו בצקים מוכנים למכירה. העוגות בדרך כלל היו עוגות שמרים או עוגות 'ספוג', שתיהן ביתיות. ממתקים נמכרו במכולות, קיוסקים או ע"י רוכלים. הממתקים כללו: סוכריה אדומה בצורת תרנגול על מקל, תפוח מסוכר, שלווה (פופקורן צבעוני בשקיות קטנות), סוכריות צבעוניות פשוטות ללא כיסוי מנייר עם צבעי מאכל, שוקולד – רק לבודדים שהצליחו לקבל (עשירים ובעלי משפחה מחוץ לארץ), ריבה פשוטה, חלוות סומסום פשוטה, מסטיק "בזוקה" ורוד מלבני עטוף בנייר עליו מצוייר קומיקס קצר עם עתידות, מסטיק "עלמה" בחפיסה של יחידות (יש עד היום), סוכריות שחורות (סוס, כיום נקרא ליקוריץ) בטעם אניס (של תרופה), אסקימו לימון, ארטיב (שילוב של ארטיק וקרטיב) מלבני שוקו וניל או קרטיב קרח, קסטה – שלגון יוקרתי בשלושה טעמים באחת: שוקו-וניל-תות, שנמכר על פי רוב בבתי קולנוע ע"י נער שהסתובב בהפסקה עם תיבת קירור. "מקל סבא" מורכב מפלסטיק שקוף עם סוכריות צבעוניות קטנטנות בפנים ולפעמים: ערבוב של אבקת קקאו עם סוכר לתחושה של טעם שוקולדי שהוכן בבית ונאכל מצלוחית באמצעות כפית או ביסקוויטים שבורים בצלוחית עם תה, כמו דגים ששטים במים.

שתיה, היה גזוז צבעוני מברז מיוחד בקיוסק וגם סודה ומיץ תפוזים או אשכוליות מצבע מאכל בבקבוקי-זכוכית. היו דוכני פלאפל – מצומצמים מאוד, חומוסיות – מצומצמות מאוד, באזורים מסוימים נמכר צ'יפס בנייר עיתון.  עדיין אין פיצה, המבורגרים או שווארמה… רוכלים מכרו ברחוב כעכים עגולים או בצורת שמונה כשהם מכריזים באידיש: "בייגלע פריש" שזה אומר כעך טרי….. הם לא ידעו עברית כי היו עולים חדשים במדינה.

רכישת חלב

החלב הניגר נמכר מדי בוקר מוקדם ע"י חלבן שהגיע לבתים, לקח כסף שהאנשים היו משאירים על הרצפה בכניסה לבתים (אז לא חששו מגניבות) ומזג חלב לפי דרישת הקונים לכלי זכוכית (בקבוקים או צנצנות) שהושארו שם ממיכל שהיה בידו. החלב היה טרי ביותר, לא מפוסטר והיה צורך להרתיחו לפני שתיה על מנת להשמיד חיידקים.

סיפור נחמד ומצחיק שסבתא שלי סיפרה לי:

דגי קרפיון (שניים בדרך כלל, לפעמים שלושה) נמכרו מבריכות דגים בשווקים והגיעו הביתה בעודם חיים בתוך סל בלי מים והושלכו לאמבטיה מלאה במים לשחייה עד רגע הבישול. בני-המשפחה לא יכלו להיכנס לאמבטיה שהייתה תפוסה עם דגים שטים באותו היום ונאלצו להמתין עד שהאימא/סבתא הייתה לוקחת את הדגים למטבח. היא הייתה נותנת להם מכות בראש עם קת-הסכין הגדולה על-מנת להמיתם ולהיכנס לתהליכי הבישול.

סיפור נוסף

השכנה של סבתא-רבתא שלי היתה נוסעת מדי שבוע לכפר יהושע להביא תרנגולות חיות הביתה ומבצעת שחיטה במקום ביום שהחליטה לבשלן. היו הרבה קרקורי תרנגולות בבית והרבה הרבה נוצות מתעופפות…

הזוית האישית

גולן: היה לי ממש כיף לשמוע את סבתא שלי בזמן המפגש ולמדתי המון על החיים הקשים ב"תקופת הצנע והצניעות" כפי שהיא קראה לה. נהניתי לעבוד איתה על כתיבת הסיפור. בחרתי להתמקד בכל נושא המזון כי הוא נראה לי הכי מעניין, בעיקר כשמדברים על תקופה שבה הכל היה שונה ולא היה מבחר של סוגי מזון, כמות ואיכות. הסיפורים שסיפרה לי היו בחלקם מצחיקים בחלקם קצת פחות אבל בטוח שהם היו די מוזרים לי בתור בן הדור הזה. אני ממש מודה לסבתא אילנה שלי על שבאה ועניינה אותנו בסיפוריה המפורטים והמגוונים מתקופות העבר הלא פשוטות.

סבתא אילנה: להרצאתי בנושא קראתי "ימי הצנע והצניעות" מתוך מגמה להדגיש את שנות ילדותי שהיו בשנות החמישים של המאה הקודמת. ניסיתי להמחיש ככל שיכולתי את זיכרונותיי מאותה תקופה בנושאים רבים ומגוונים.

גולן נכדי, בחר להתמקד בנושא המזון – שבתקופה ההיא היה דל יחסית ומצומצם, אך למרות הכל אנו, בני הדור ההוא, היינו מאושרים בחלקנו ולא באנו בדרישות מוגזמות. אכלנו מה שהיה בנמצא מתוך אמונה שאימא דואגת לנו ככל שיש באפשרותה על מנת שנהיה שבעים ומאושרים.

העבודה המשותפת בוצעה על ידי מתוך התלהבות וחידוד הזיכרון ונוכחתי לדעת שאלה דברים שילוו אותי עד יומי האחרון בתקוה שאהיה צלולה ובריאה. הייתי שמחה להרחיב את העברת המידע מזיכרונותיי באותה תקופה בנושאים הרבים והמגוונים שעליהם כתבתי. לצערי מפאת חוסר הזמן הסתפקנו במה שיכולנו להעביר בזמן שהוקצב. אני חייבת לציין שנהניתי משיתוף הפעולה של גולן, נכדי הגדול והאהוב, שגילה ענין וסקרנות וכמובן ניחן בכושר הבנה וניתוח – עד כמה שניתן – על מנת להבין את האירועים שהיו באותה תקופה.