מאגר סיפורי מורשת

אבא ברוך מויסה

אבא שלי, נולד בשם ברוך מויסה בתאריך 15.5.1930. הוא נולד בעיירה קטנה בשם טרגו-פרומוס, Târgu Frumos, שברומניה להוריו זאב (לופו) וחנה. אמו קראה לו מגיל קטן בשם משה. הבן הבכור במשפחה, היו לו עוד שני אחים ואחות.

הוא למד בבית ספר יסודי ברומניה ארבע שנים עד שפרצה המלחמה. אביו הלך לעבודות כפיה והמשפחה גורשה מהעיירה ומצאה מסתור בביתה של משפחת אברם בעיר רומאן. זה היה ביתם של הוריה ורדה, חמותה של אחותי, מאז בעצם נוצר קשר בין שתי המשפחות משפחת אברם ומשפחת מויסה, עוד לפני שחייהן של שתי המשפחות נקשרו שוב בקשר משפחתי.

אבא  ברוך הכיר את אמי, אשתו עוד ברומניה, שניהם גרו באותה עיירה, בה עברו חוויות ילדות משותפות.

בשנת 1951 עלה אבי לארץ, באנייה לבדו, כל משפחתו נשארה ברומניה. הסיבה שאבא בחר לעלות לבדו הייתה געגועיו לאמי, סילבי שהייתה אז חברתו. ואכן עם עלייתו ארצה עבר לגור במעברת נטעים, שם גרה סילבי חברתו. במעברת נטעים בה גרו הם עבדו בפרדסים בקטיף. בשנת 1952 נישאו ועברו לגור לאחר נישואיהם בכפר שמואל, שם גרו חברים נוספים שהכירו. אבי עבד בחקלאות.

אבא ברוך, עם עלייתו ארצה בשנת 1951, בנטעים

בשנת 1954 הם עברו לגור בראשון לציון ברחוב יהודה לוי, שם נולדנו אנו, שתי בנותיו: עפרה ואילנה.

סבא זאב וסבתא חנה עם שתי הנכדות, אילנה ועפרה הקטנה  – בראשון לציון

אבי עבד ביחד עם דודו בחנות הוילונות מול בית בית ספר "חביב" שם למדתי. הוא עסק במדידה ובתליית הוילונות, בבתי האנשים, כשהוא רכוב על אופנועו. רוב תושבי העיר הכירו אותו בגלל עבודתו וכינו אותו "משה הג'ינג'י". בזמנו הפנוי, כשהיה לו, אהב לצייר ולפסל ויצירותיו תלויות בביתם ובביתנו. בתקופת מלחמת ששת הימים היה תפקידו לשרוק ברחובות ולהגיד לאנשים להאפיל את ביתם. בשנת 1967 עברה המשפחה לגור ברחוב מוהליבר, שם הם גרו עד לאחרונה.

אבא ואמא – ברוך וסילבי בשנת 1955 בישראל

ביקשנו, כל בני המשפחה מאבא לספר את סיפורו – בתקופת ילדותו ונעוריו תקופת מלחמת העולם ברומניה. עד עלייתו ארצה בשנת 1951. ואנו מביאים את סיפורו כלשונו.

אבא מספר

משפחתה של אמי חנה רזניק

"נולדתי בשנת 1930 בעיירה טרגו-פרומוס, Târgu Frumos, למשפחת מוסקוביץ. שמי בעת הולדתי היה ברוך, על שמו של סבי, מצד אמי. משפחתה של אמי, חנה, היגיעה מאוזבקיסטן. שם משפחתה לפני נישואיה היה רזניק. הם היו במשפחה ארבעה אחים ושלוש אחיות. כשהחלו בקיישינב, שאז הייתה באוקראינה, הפוגרומים בהם טבחו ביהודים, משפחתה של אמי ברחה לצפון רומניה, בסרביה, בימים ההם הייתה תחת שלטון ברית המועצות. המשפחה נדדה דרומה עד שהיגיע לעיירה חדשה, טרגו-פרומוס, Târgu Frumos.

משפחתו של אבי מוסקוביץ

הוריו של אבי, ינקו וסופי מוסקוביץ, היו להם ארבעה בנים ושתי בנות. הם החליפו את שם משפחתם ממוסקוביץ למויסה. על משפחתו של אבי אינני יודע הרבה. משפחתו של אבי הייתה ממשפחה של אופים ואמי הייתה ממשפחה של חייטים, במעמדות אז, היא נחשבה למעמד נמוך יותר.

אני ברוך משה, בנם הבכור, נולדתי בחודש השביעי להריונה של אמי בתאריך 15.5.1930. עטפו אותי בצמר גפן וכך שמרו עלי, מאחר והייתי חלש וקטן מאוד. שנה לאחר הולדתי נולד אחי יצחק, ושנה אחריו נולד אחי אהרון.

אני ואחי

ילדותי בעיירה טרגו פרומוס Târgu Frumos

העיירה הרומנית הייתה במחוז יאשי בחבל מולדוב, הייתה שם קהילה יהודית גדולה. היו בעיירה ארבעה בתי כנסת, ביניהם הייתה חצר גדולה, בה אנו הילדים היינו משחקים. אהבנו לשחק בשוטרים וגנבים. היינו מחביאים חפץ והחברים האחרים היו צריכים למצוא אותו. שיחקנו גם בכדור רגל, שהיה עשוי מסמרטוטים.

למדתי בבית הספר היהודי. התלמידים חולקו לקבוצות, לפי הציונים שלהם והיכולת הלימודית. אני הייתי בקבוצה הראשונה, כי הייתי תלמיד טוב, היו עמי עוד שני תלמידים גדולים ממני. המורה שלי ויינשטיין היה מחנך, גם מחוץ לכתלי בית הספר. אני זוכר, באחת הפעמים פגשתי אותו ברחוב, אך לא אמרתי לו דבר. למחרת, בכתה, הוא קרא לי ואמר: "ראית אותי ברחוב, אמרת לי משהו?" עניתי שלא והוא המשיך: "מדוע לא ברכת אותי?". הוא העמיד אותי בפינה ליד הלוח השחור, אחרי כמה דקות הוא ביקש שאכתוב על הלוח: "לא כבדתי את המורה!", כתבתי את המשפט עד שהלוח היה מלא. ואז הוא העמיד את כל הכתה וביקש מהם לקרוא את הכתוב על הלוח.

המורה לעברית לימד אותנו את אותיות הא'-ב', תוך כדי שירה. לא היו לנו מחברות, אלא רק לוח קטן, אישי עם גיר, עליו כתבנו. המורה לעברית, לימד אותנו גם על ההסטוריה של העם היהודי. אני זוכר, שהוא היה לוקח אותנו החוצה לשעורי גיאוגרפיה.  לא היו לנו כל כך הרבה מורים, כך שאותו מורה לימד אותנו כמה מקצועות.

אני עם אמי חנה ושני אחי

פרוץ המלחמה 1939

הייתי אז ילד בן תשע, ההתחלה הזכורה לי, היא מטוס שהופיע בשמים, עם סמל שלא היה מוכר לנו, הצלב הנאצי. אני זוכר שהחלו לחלק אותנו לקבוצות בעיירה. ביקשו מאיתנו ללבוש בגדים שונים, לכתוב על החלון – "יהודי" ולשאת צלב צהוב על הבגד. הילדים בשכונה, הגויים, היו זורקים אבנים על חלונות הבתים שלנו. ראיתי איך מעלים יהודים על קרונות רכבת של בקר, זה היה כבר בקיץ 1939, היה חם מאוד.

המלחמה בטרגו פרומוס 1941

לא היו לנו מקלטים, אני זוכר שהופיעו שני מטוסי פייפר ואחר כך היגיע מטוס Stuca, כשעשה רעש נוראי כשהתחיל לצלול. לא ידענו לאן לברוח? לגבעה?. המטוסים הטילו פצצות, אחת נפלה לא רחוק מהבית של אנוצה (חברה שלי). הגרמנים נכנסו לעיירה, ראשון הגנרל, לבוש יפה, במכונית פתוחה. אחר כך באו החיילים הגרמנים, חיל הרגלים ואחריהם המשאיות הפתוחות, ראינו את החיילים הגרמניים יושבים במשאיות בשתי שורות, כולם עם נשק.

הורידו את החיילים מהמשאיות והם החלו להסתובב ולחפש בחורות. הבנות התחבאו, אני זוכר שהם תפסו שתי חברות שלי ולקחו אותן לאחד מביתי הכנסת (מתחם אבעת בתי הכנסת בעיירה). שם הניחו אותן על מזבח התורה ואנסו אותן, באכזריות – כל המחלקה, הם נכנסו אחד אחרי השני, כל פעם חייל אחד.  כששיחררו אותן הן היו כמו משוגעות – איבדו את שפיותן. לאחר מכן החלו לבזוז את הרכוש בעיירה – הכל, כל מה שאפשר, כלים עתיקים פמוטים ועוד. הם ביקשו מכולם להוציא את כל מה שיש להם בבית, זהב, טבעות, צמידים – את הכל. הם הניחו דלי גדול וכל משפחה זרקה פנימה את פריטי הזהב. קצין גרמני עמד על מדרגה ובחן מה נזרק לדלי וכל מי שזרק משהו שלא נראה להם מזהב נלקח הצידה. העלו את היהודים למשאיות.

תענוג  ההתעללות של הגרמנים היגיע לשיאו מול היהודים בעלי הזקן, אותם גררו לבית הכנסת ושם חתכו להם את הזקן. בחוצות העיירה נתלו שלטים – מודעות גדולות, שכל יהודי חייב לענוד כוכב צהוב על הצאוור למטה, או ביד ימין. אם נתפס מישהו שלא נשא טלאי צהוב, הוא נלקח בנפרד הצידה ל"טיפול". הם הפרידו את הרופאים, היו להם רשימות הם ידעו שיש רופאים. הם העמידו את הרב באמצע הכיכר והודיעו שאם הרופאים לא יזדהו ויצאו קדימה – הרב ימות! כך הם מיינו את הרופאים. מיינו גם את הנשים, הרופאים היו צריכים לעקר את הנשים. אני זוכר את הצעקות של הגרמני, "מהר, מהר, יהודים החוצה, Juden Arues. היו להם רשימות עם שמות המשפחות. הם היו מעמידים ילד עם אקדח צמוד לרקה, מול אמו ושואלים: "זה הילד שלך?", ואיימו על האמהות "אם לא תגלו איפה מתחבאים היהודים, נהרוג את הילד שלך!". האימא גילה כמובן, והוציאו את כולם החוצה מהמחבוא ישר לרכבת לקרונות הסגורים, שם הם התייבשו בחום, ללא מים. בתחנה בה עצרה הרכבת מיינו אותם, למי שטוב לעבודה ומי שהובל להשמדה.

המראות הקשים והזוועות, חקוקים בזכרון – העדות שנשמרת צריכה להזכיר לכולם שאסור לשכוח!

הפינוי לעיר רוֹמאן, Roman

פינו אותנו מהעיירה במשאיות, שהיו מכוסות, כדי שלא יראו אותנו. העבירו אותנו לעיר שהייתה רחוקה מהעיירה שלנו במרחק של כ – 40 ק"מ, העיר נקראה רומאן. רוֹמאן, Roman, הייתה עיר במחוז ניאמץ בחבל מולדובה, שברומניה. הורידו אותנו שם מהמשאיות בבית הכנסת. משפחות היהודים מהעיר היגיעו, וכל משפחה לקחה לביתה משפחה אחת מהמפונים. את המשפחה שלנו לקחה משפחת אברם. במשפחת אברם היו ארבעה ילדים: רבקה, שולה, מיכאל וורדה. גדלנו ושיחקנו ביחד.

זכור לי מקרה בו הלכתי עם אב המשפחה, שאיתה גרנו ברומאן. הוא עבד במפעל להפקת שמן, מכיוון שמזון לא היה לנו, הלכתי איתו למפעל להביא שמן. אני נכנסתי למיכל השמן הגדול ואספתי מעט שמן בבקבוק. כשיצאתי משם בדרך חזרה הביתה, עצרו אותנו שני רומנים, גויים ולקחו לנו את השמן.

בתקופה זו בה היינו ברומאן, אבי לא היה איתנו. הגרמנים לקחו אותו למחנה עבודה בכפייה. הוא הצטרף למשפחה רק לאחר שהחל השיחרור של היהודים, עם התקרבותם וכניסתם של כוחות הרוסים.

הייתי עד בתקופה זו להובלת היהודים ברכבות המוות מיאסי, על פסי הרכבת, הלוך וחזור, כדי שימותו בחום הגדול שהיה. אני זוכר את הראשים שלהם מציצים מתוך החלונות הקטנים שהיו בקרונות. שמעתי אותם צועקים: "מים, מים!". בכל פעם שהרכבת עצרה, זרקו גופות שנאספו בעגולת ע"י הרומנים, שהיו לא פחות אנטישמיים מהגרמנים.

כניסת הרוסים לרומאן

אני זוכר את כניסת הרוסים, הם היגיעו רכובים על סוסים וחרבות שלופות בקריאות – הורה! הורה! – כך אני זוכר זאת. עם כניסת הרוסים, החלו משפחות היהודים לחזור לעיירה, טרגו פרומוס Târgu Frumos. גרנו עם משפחת אברם, בערך שנתיים ואז חזרנו לעיירה שלנו עם תום המלחמה. מצאנו את העיירה הרוסה לחלוטין וסימלי הנאצים בכל מקום. המשפחה התאחדה מחדש ואבי הצטרף אלינו. בית הספר לא נפתח מחדש מאחר והגרמנים הרסו אותו לחלוטין. הלימודים התקיימו בבית הכנסת.

אמי ואבי עם שני אחי ואחותי – אני כבר הייתי בארץ, עליתי לבד בשנת 1951

משפחתי נשארה ברומניה, בשלב הראשון אני עליתי לארץ בשנת 1951 בעקבות געגועי לחברתי סילבי ופה בישראל בנינו את ביתנו והרחבנו את משפחתנו, זכיתי לנכדים מקסימים ואף לשני נינים – כן ירבו!!

אני בראשון לציון בה השתקענו – שנת 1954

 הזוית האישית

הנכד: יש לי חוויות ילדות רבות מסבי האהוב הוא לימד אותי לרכוב על אפניים ותמיד שיחק עמי בסבלנות רבה. סבא שמר תמיד על אורח חיים בריא, הוא נהג לצעוד בכל בוקר 10 קילומטרים. בשנת 1996, בגיל 66, חלה במפתיע ולמרות מצבו הקשה התאושש והחלים ומאז למרות מצב בריאותו הקשה הוא שומר על אופטימיות ושמחת חיים. היום ממרומי 88 שנותיו, הוא ממשיך לחייך ולאהוב את כל הסובבים אותו. אני מאחל לסבי אריכות ימים ובריאות טובה, כי אני אוהב אותו מאוד.

סיפורו של ברוך תועד בפרקי זמן שונים ע"י בנותיו עפרה ישראלי ואילנה מור, בכל תקופה ברוך פתח וסיפר פרקים שונים עליהם לא סיפר בעבר.

ברוך מויסה נפטר בתאריך 09.10.2018, ל' בתשרי, ראש חודש.

קישור לסיפורו של אחיו יצחק משה, "אושר כדרך חיים". משה יצחק נפטר בתאריך 22.09.2020 , ד' בתשרי.

יהי זכרם מבורך לעד