מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא שלי הצייר דוד פדר

אני וסבא בחדר המחשבים
אבא אמא ואני בבית קפה בבנדול
החיים בארץ

בתחילת שנת 1947 נולדתי בעיר נירנברג-פירט.

ההורים שלי השתייכו לקבוצת עלייה לארץ ישראל. נציגות הסוכנות היהודית התמקמה בחווה חקלאית בשם "פליציקהוף" שהיתה שייכת לקצין גרמני. לקבוצה היו מאפיינים מיוחדים שכללו: גיבוש חברתי, חיים משותפים, חדר אוכל משותף, דבר שלא היה באותה תקופה מובן מאילו.

הקבוצה התמקדה בלימודי חקלאות על מנת להכשיר את הקבוצה להקמת קיבןץ "משמר השרון" בארץ ישראל. באותה הכשרה אבא שלי למד לנהוג בטרקטור על מנת לקבל ניסיון בעליה וחריש על השדות שהיו מסביב לחווה החקלאית. במרכז החווה היה מבנה בצורת ח שחלקת ממנו היתה ללינה, חלק אחר היה לחדר אוכל וכינוס אספות חברים. מתחת למבנה היה מקום לגידול פרות על מנת לא להיות תלויים באספקת החלב לקבוצה.

התמונה: אבא של סבא ואמא של סבא נוהגים בטרקטור של קבוצת נילי בפליציקהוף-גרמניה

תמונה 1

תמונה 2
אבא שלי היה יוצא בבוקר רכוב על הטרקטור לחריש ולאחר מכן לזריעה של שדה החיטה. אמא שלי באותו הזמן גידלה אותי מאחר והייתי תינוק בן יומו. בקבוצה היו תינוקות נוספים וכל האמהות גידלו את התינוקות ביחד.

לאחר הכשרה של כשנה הקבוצה התחילה לעזוב את המקום, מאחר וקבוצה נוספת של הסוכנות היהודית הייתה אמורה לקבל את המקום להכשרה נוספת. הקבוצה התחילה לנוע ברכבות לכיוון צרפת מאחר ונודע לקבוצה שיוצאות אניות מעפילים לארץ ישראל, כל זה היה בתחילת שנת 1948.

ההורים שלי הגיעו בדרך לא דרך לעיר מרסי, שבא היה כידוע נמל יציאה לארץ ישראל. במרסי היו מפוזרים הרבה מאוד לוחות מודעות שבהן כל הפליטים היו רושמים את עצמם, על מנת למצוא קרובי משפחה ששרדו את מלחמת העולם השנייה.

תמונה 3

…במהלך השוטטות בין לוחות המודעות הרבים שהיו, ההורים שלי חיפשו קרובי משפחה על מנת לפגוש אותם. ליד כל שם על הלוח רשמו את שמם של משפחת ומקום המצאם הנוכחי. לשמחתם של הורי הם מצאו שם של בת דודה של אמי ששמה שרה, והתברר להם שהיא נמצאת בעיירה לא רחוקה ממרסי בשם Bandal. ההורים החליטו להגיע לבנדול שהייתה עיר קייט ולחפש את בת הדודה שרה. לשמחתם הם הגיעו ומצאו אותה באחד מבתי המלון שהיו בעיירה. זו הייתה עיירת קייט ברבירה הצרפתית ובה היה מעגן סירות. התברר ששרה הייתה צלמת קולנוע באותם ימים, בעלה לא שרד את מחנות ההשמדה באושוויץ, בפולין ושרה נשארה לבדה. באותם ימים מצבה הכלכלי היה טוב מאוד מאחר ועבודות הצילום שלה היו לחברה בינלאומית.

שרה שמחה מאוד לפגוש את ההורים שלי ומאוד התרשמה מהעובדה שאמא שלי אוחזת תינוק בידה, שזה אני. היא ראתה שההורים שלי מאוד עייפים, היא לקחה אותם למלון הקרוב ושמעה מהם את קורות הגעתם לבנדול, שמעה הכל החל מבריחתם לאוזבקיסטן, את סיפור הכרותם – כיצד הכירו אחד את השני והחליטו לעלות לארץ ישראל.

הלבוש שלי ושל ההורים לא מצא חן בעיני שרה והיא לקחה אותנו לחנות בגדים לקנות מכנסים וחולצות בהתאם לאווירה בעיר הקייט. שרה החליטה שההורים ואני נישאר בבנדול לתקופת התאוששות כשלושה חודשים. במהלך התקופה  הזו אבא שלי היה נוסע למרסי  כדי לבדוק אם אפשר להרשם להפלגה באנייה המפליגה לארץ ישראל. אבא שלי נרשם לאנייה "פן יורק" שהפליגה לארץ ישראל,

כאשר האנייה התקרבה לנמל חיפה היא נעצרה על ידי אניית מלחמה בריטית. הם ביקשו לעלות על האנייה וביקשו לבדוק אם אין על האנייה נשק על מנת לתגבר את הלוחמים שלחמו בארץ ישראל ואכן, על האנייה בירכתיים היה מצבור גדול של רובים אקדחים, כדורים וכל מיני חומרי לחימה.

רוב המעפילים שהורשו לעלות על האנייה. במרסי היו מעפילים עם ילדים קטנים שלהם הייתה עדיפות. ברגע שהבריטים עלו על האנייה ניתנה הוראה מרב החובל לצבוט את הילדים על מנת שכל הילדים באנייה יתחילו לצרוח ולבכות, כאשר החילים שמעו את הצעקות של הילדים שרובם היו על הסיפון הם נבהלו וירדו מהאנייה מבלי לבדוק אותה, יש להניח שהם הבינו שזו אנייה רק להורים עם ילדיםו בדרך הזאת הצליחו להבריח נשק לארץ ישראל.

ברגע שהיגענו לארץ, היעוד שלנו היה להקים קיבוץ במרכז הארץ עם הקבוצה שהייתה בפליציקוף-גרמניה בשם "משמר השרון". בשלב הראשון נשלחו כל המעפילים למחנות מעפילים שבהה התחילו לחיות בארץ ישראל. המחנה שההורים שלי הגיעו אליו היה באזור היום נקרא גבעת שמואל. להפתעתם הם פגשו את האחות של אבא שלי בשם יהודית, שהיגעה לפניהם לארץ. הם שכרו דירה בתל אביב, היא ביקשה  מהורי שיבואו לגור איתם בתל אביב ולא ילכו להקים את הקיבוץ.

יהודית שהיתה ניצולת מחנה השמדה בפולין בשם אוושויץ, הייתה מבין האנשים שעברו את צעדת המוות, השפעתה על אבא שלי שהייתה גדולה. היא ביקשה מאבא שלי להישאר אתם בתל אביב ולכן הם לא עלו להתיישבות בקיבוץ משמר השרון. שכנו אותם במעברה ברעננה ומשם הם עברו לקריית פרוסטיג, ליד קריית אתא.

בקריית בנימין ההורים לקחו אותי לגן חובה ומגן החובה עברתי ללמוד בבית הספר היסודי שליד מגדל המים. אבא שלי התחיל לעבוד במפעל מלט "נשר". בגיל 8 עברנו לגור בקריית עמל, בבית חדש דו משפחתי ברחוב מרדכי 32. בבית הספר היסודי מכיתה ג' עד כיתה ח' למדתי בבית ספר "קריית עמל". בכיתות ז'-ח' למדתי בכיתה "קדם מקצועית" אשר הכשירה אותי להמשיך ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי.

באותה תקופה התחלתי להתענין באומנות, שעורי השרטוט והתמודדות עם מכונות הובילו אותי לידע רב בתחומים שונים. בית הספר המקצועי שבו למדתי היה בחיפה, דבר שדרש ממני נסיעות הלוך ושוב. בתחום האומנות התחלתי להתכתב עם חברות באירופה בתחום התעופה, בקשתי מהם תמונות ושרטוטים של המטוסים שהם מייצרים, ואכן קיבלתי הרבה מאוד חומר מצרפת מחברת "מרסל דסו "ומארצות הברית מחברת "דגלאס ולוהיד". התחלתי לבנות דגמים מעץ בעזרת סכין גילוף ומסור, על בסיס השרטוטים שקיבלתי, את הדגמים של המטוסים הצגתי לראשונה בתערוכה בבניני האומה בירושלים.

התגיסתי לצבא לחיל האוויר, במלחמת ששת הימים שירתתי בבסיס חצרים בנגב, במסגרת קורס טיס של חייל האוויר. את התקופה האחרונה בשירות סיימתי בבסיס חיל האוויר – רמת דוד. במהלך השירות התחלתי לצייר בצבעי אקריליק, כמו כן התחלתי לפסל בעץ. כמו כן במקביל לשרות התחלתי ללמוד בקריית הטכניון אלקטרוניקה.

לאחר השחרור למדתי עיצוב פנים וריהוט בטכניון בהדר הכרמל בחיפה, כמו כן ציירתי בחוגים באוניברסיטת חיפה, חבר באגודת הציירים והשתתפתי בתערוכות רבות בארץ ובעולם.

הזוית האישית

שירי פדר: העבודה היתה מאוד כפית ולמדתי דברים על סבא שלי שלא ידעתי עליהם. סבא העלה נושאים שהוא בעצמו לא חשב עליהם מזה 50 שנה.

זה הקישור לאגודת הציירים והפסלים בישראל, חיפה והצפון, בית האמנים ע"ש שאגאל. בו מופיעים הציורים של סבא שלי דוד פדר

 סבא שלי דוד פדר

תמונה 4

מילון

דוד פדר צייר
חבר באגודת הציירים והפסלים חיפה והצפון, חבר בעמותת ציירי נתניה, חבר בעמותת ציירים חופשיים בית שטרוק, השתתפתי בהרבה תערוכות בארץ ובחו"ל, מצייר בסגנון מופשט במידות גדולות,מגוון רחב של צבעים, לאחרונה התחלתי לצייר בסגנון מופשט במגוון צר של צבעים לציורים שאני מצייר אין שמות, כולם ללא כותרת, עשויים צבעי שמן תעשייתיים על עץ לבוד ו/או בד, סגנון ציור מופשט אקספרסיוניסטי נוצר מתוך תחושות ,שבו אין צורך בהבנה, יש צורך ברגש ואפשרות להתחבר אליו, הציור שאני מצייר אינו מתאר דבר, אלא רק את עצמו, כל ציור מביע מצב רוח, אוירה, רגש או רצון להביע כוחות נפש פנימיים לפעמים סוערים. אתר אגודת הציירים חיפה והצפון

"יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז"
אם לא מחייכים ביום, אז היום הזה מבוזבז.

ציטוטים

”חשוב מאוד להעביר מידע מדור לדור בתמונות ובמילים“

הקשר הרב דורי