מאגר סיפורי מורשת

סבי מצד אימי, נפתלי כהן, נולד במרוקו בעיר בשם בוג'עד, עיר למרגלות הרי האטלס. הוא נולד ב- 16.03.1944 ובשנת 1965 עלה לארץ והתיישב בבאר שבע.

סבי הוא הבן הבכור למשפחה המונה 12 אחים.

סבי נישא לסבתי ב-10/2/1971 ובשבוע הבא הם יחגגו 50 שנות נישואין.

נולדו להם 5 ילדים אשר הביאו לעולם 19 נכדים.

אחד הסיפורים המרתקים הוא ממש סיפור גבורה עבורי. את "הצלקות" הפיזיות של הסיפור רואים עד היום על גופו של סבי, אך יש ללמוד ממנו, איך מהמקום הכי קשה הוא שרד והקים משפחה לתפארת.

סבי עלה לארץ בשנת 1965, הם שוכנו במעברה. תנאי המחייה היו קשים מאוד והוא היה חייב למצוא עבודה ע"מ לסייע בפרנסת הבית. סבי מצא עבודה במפעל מכתשים בים המלח, עבודה קשה, בשמש החמה והיוקדת כמפעיל של כלי מסויים.

סבי הספיק לעבוד שם כשבועיים וב-01.01.1968 היה פיצוץ במעבדה שהייתה ממוקמת בקומה השלישית, בה היה באותה עת. כשכל גופו בלהבות הוא עף מהחלון (שהתנפץ) והתגלגל על העפר בניסיון לכבות את האש שאחזה בגופו. סבי פונה לבית החולים כשהוא פצוע קשה מאוד בכל חלקי גופו. הוא סבל מכוויות רבות ושברים בכמה מקומות בגופו. הוא היה תלוי בין חיים למוות, ולא ניבאו שיחלים. סבי היה נפוח מאוד ומפוייח והיה מאושפז במשך שנתיים תמימות. הוא עבר 28 ניתוחים בהם השתילו לו עור ממקומות פגועים פחות למקומות פגועים יותר.

עד היום רואים את הצלקות על ידיו ועל פניו ויש לו אצבע "מקופלת", זה סימן ההיכר שלו. הוא לא ידע איך הוא נראה משך חודשים רבים, לא רצו להראות לו כדי שלא ישבר. מסע השיקום היה ארוך, כואב ומייגע. הוא ממש נס רפואי.

כל אותה עת, סבתי (הם לא היו נשואים), טיפלה בו בבית החולים. כמובן שגם לחברים ולמשפחה המורחבת היה תפקיד חשוב בהחלמתו.

מהזוית שלי, סבא שלי הוא אדם חדור אמונה ובעיקר אופטימי ובעל חוש הומור עצום. בלי התכונות האלה, כנראה לא היה שורד פציעה כה חמורה.

האדם הלוחם הזה, האופטימי והמצחיק, ידע אחר כך בחייו להתמודד עם לא מעט מכשולים וקשיים, אך אחרי מה שעבר, נראה שכל דבר אחר מתגמד.

אני מאחל לו בריאות איתנה ושישאר תמיד שמח!

הזוית האישית

הייתי רוצה שסבי תמיד יהיה בריא. למדתי ממנו על האופטימיות ושמחת החיים.