מאגר סיפורי מורשת

סיפור הקשר הרב דורי מתחיל מסבא רבא ומסבתא רבתא מצד אמא שלי, סבא רבא אהרון וסבתא רבתא מרים.

סבא רבא אהרון נולד בלוב  בשנת 1928, כעבור 20 שנה, בדצמבר 1948 עזב את לוב. למעשה, הוא ברח לאיטליה, שם שהה כ – 4 חודשים, במרץ 1949 הגיע לארץ ישראל.

סבתא רבתא מרים, נולדה בלוב בשנת 1929, היא עלתה לארץ בעליה ישירה מלוב ביוני 1949. לפני זה היא הוגלתה לאיטליה ומשם לגרמניה.

על סיפור עלייתם המרתק נספר מיד…

מלחמת העולם השנייה והשואה

שואת יהודי לוב, התחילה עם פרסום חוקי הגזע בשנת 1938 והסתיימה, כשבריטניה כבשה את לוב מידי איטליה הפשיסטית בדצמבר 1942. זו האחרונה, חברה לגרמניה עוד לפני פרוץ המלחמה. במחצית השנייה של שנת 1941, כבשו הגרמנים את לוב, והחלו בהגליה של נתיני המדינות הזרות ששהו בלוב באותה תקופה יחד עם היהודים לאירופה. למעשה, כל אלה נחשבו נתיני האויב. השיקול הכלכלי הוא שהביא את גרמניה להחליט על הגליה, יותר זול לשלוח למחנות כליאה קיימים מאשר לבנות חדשים. סך הכל הוגלו כ – 400 יהודים למחנות באירופה, בהם שהו עד לסיום מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה חזרו חלקם לארץ הולדתם, לוב. לקבוצה זו שייכת סבתא רבתא מרים.

במהלך המלחמה בלוב בין גרמניה לאנגליה ובמהלך השואה בכלל נספו יהודים רבים, אלו שניצלו חיו בתנאים מחפירים, ולרוב סבלו מעוינות מצד שכניהם הערבים, עד אשר עלו לארץ ישראל. לקבוצה זו שייך סבא רבא אהרון.

תקופת העלייה והקמת המדינה

בתקופת מלחמת העולם השנייה קמו להם תנועות מחתרתיות ציוניות בלוב אשר דאגו להבריח את הנוער הצעיר לארץ ישראל, אחת התנועות נקראה בשם "בני יהודה" סבא רבא נעזר בתנועה זו ובדצמבר 1948 ברח מלוב לאיטליה. בסיוע התנועה באיטליה הוא חבר לסוכנות היהודית ולאחר כ- 4 חודשים באיטליה עלה לארץ במרץ 1949. מיד עם הגעתו לארץ, ממש כשירד מבטן האוניה, הוא גויס לצה"ל ושירת כשנתיים.

סבתא רבתא, עלתה לארץ עם תנועת עליית הנוער ביוני 1949 כשהייתה כבת 20. היא נקלטה במעברה של אותה תקופה שנקראה "זקיה", אור יהודה של היום.

במהלך שירותו הצבאי, סבא רבא אהרון הכיר את סבתא רבתא מרים ושניהם החליטו להתחתן ולהקים משפחה בארץ. חשוב לציין, הם הגיעו לארץ חסרי כל, הדבר היחיד שהיה להם הוא הבגד שלגופם. מנקודה זו הם היו צריכים להתחיל חיים חדשים עם המון תקווה ומעט אמצעיים.

עם קום המדינה, שאפה הנהגת המדינה ליצור דמות של ישראלי חדש, "צבר". במטרה לעצב את העולים החדשים בדמות הצבר, נוצרה בארץ תפיסת כור ההיתוך שטענה, שעל העולים לאבד את כל סימני הגולה הייחודיים להם ולאמץ דפוסי התנהגות "צבריים". גישה זו, נבעה מהחשש של הנהגת המדינה שהעולים שהיו בני תרבויות שונות של מאלה של בני הארץ ישנו את אופייה של המדינה.

דוד בן גוריון הסביר את גישת "כור ההיתוך" בכך שיש להנחיל לעולים החדשים את המורשת והתרבות של היישוב בארץ ישראל – ציונות, חלוציות ואהבת הארץ. בתהליך נדרשו העולים לאבד את כל הסימנים והתרבות שהביאו איתם מארצות מוצאם, יצירת "כור ההיתוך" הוטלה על מערכת החינוך ועל צה"ל.

סבא רמי – ניתוחים הרגישים והאבחנות ממרחק הזמן

סבא רמי נולד בארץ בתאריך 6.12.1953

את שנותיו הראשונות, עד גיל 5 חי במעברה באור יהודה, לאחר מכן בשנת 1959 עבר עם כל משפחתו לגור בתל אביב. במהלך התבגרותו של סבא רמי הוא גילה והבין כי לא כל מה ששאפה אליו הנהגת המדינה התגשם, לכל כלל יש יוצא מהכלל, והבעיות המרכזיות בקליטת העלייה של אביו ואמו הם:

התנשאות הוותיקים, בעיות שפה, פערים תרבותיים, בעיות חברתיות, מתח עדתי, פערים כלכליים, והשתלבות בעבודה.

פערים כלכליים – בשנים הראשונות נוצרו פערים גדולים בין התושבים הוותיקים לבין העולים, בעיקר אלה שבאו מצפון אפריקה ואסיה. הפערים באו לידי ביטוי גם במקומות המגורים הוותיקים בעיקר הערים ובקיבוצים בעוד שהעולים בישובים נידחים (עיירות/מושבי עולים) בפריפריה.

פערי תעסוקה – בארץ מוצאם, עסקו העולים בעיקר במסחר, מלאכה, תעשייה ופקידות. מיעוט עסק בחקלאות או במקצועות חופשיים. מקצועות אלו, לא תאמו את צרכיו של המשק הישראלי, נוצר מצב שבו רוב העולים נאלצו למצוא פרנסה בעבודות פשוטות ששכרן נמוך וחסרות יוקרה חברתית. משרות שנחשבו חשובות כמו משרות פוליטיות, משרדים ממשלתיים אוישו על ידי וותיקים. ואילו העולים בעבודות דחק או פועלים, הוותיקים השתכרו יותר מהעולים.

התנשאות הוותיקים – הוותיקים ראו בעולים בארצות אסיה ואפריקה כפרימיטיביים חסרי השכלה, הוותיקים שלחמו על הקמת המדינה חשבו שמגיע להם להחזיק בעמדות מפתח, העולים מצדם צריכים לחכות, להתאמץ, לסבול, כפי שהם סבלו. קיבוצים הפגינו התנשאות כלפי העולים, תושבי עיירות הפיתוח ומושבי העולים שהיו בקרבתם.

פערים תרבותיים – העולים מארצות האיסלאם היו רגילים לחיי חברה בתוך משפחה מורחבת וסגורה. משבר העלייה והמפגש עם החברה הישראלית גרמו להתערערות המסגרת המשפחתית המסורתית. פיזור העולים בכל הארץ ניתק אותם מהדפוסים הקהילתיים שהיו מסגרת חברתית תומכת ומייצבת. כל זה הביא לקשיים בהסתגלות לכללי המשחק של החברה המודרנית, הסתגלות להתנהגות הילדים המאכלים הלבוש וכו'.

בעיות חברתיות – העולים יוצאי אסיה ואפריקה התקשו להיקלט בקרב החברה הוותיקה שהייתה מורכבת בעיקר מיוצאי אירופה. החברה הוותיקה ראתה בעולים מארצות האיסלאם נכשלים וחסרי השכלה, העולים הרגישו כי חייהם מנוהלים ע"י אנשי הממסד האשכנזים ברובו וכי הם קובעים את גורלם כגון: מקום מגורים, במה יעסקו לפרנסתם, והיכן ילמדו הילדים.

בקרב העולים התערער מעמד ההורים והתחזק מעמד דור הבנים.

הוותיקים החזיקו במשרות מפלגתיות וחלשו על עמדות כוח והשפעה. בכך הם  שמרו על מסגרת חברתית יציבה בעוד שהעולים נאלצו לוותר על אורח חייהם ולהסתגל לאורך חיים חדש. הוותיקים שולטים בשפה, ובמנהגים ולעולים היה קשה להשתלב בחיים הציבוריים.

המתח העדתי – העולים מארצות צפון אפריקה, נחשבו כחסרי מודעות ציונית מה שהוביל לגישה פטרונית ומתנשאת כלפיהם.

הגישה המתנשאת גרמה לרגשות קיפוח בקרב העולים, רגשות אלו נשארו סמויים ולא התבטאו על פני השטח. בנוסף, העולים מארצות אירופה הצליחו בדרך כלל לצאת לאחר זמן קצר מהמעברות בזכות קרובים וארגוני סיוע של יהודים בארצות המוצא שלהם. עובדה זו, בשילוב עם מדיניות פיזור האוכלוסין המגמתית והמפלה, הגבירה את תחושת הקיפוח של העולים יוצאי ארצות האיסלאם.

האידאולוגיה הציונית הוקירה את העלייה. אך, העולים בעלייה ההמונית בשנות החמישים נתפסו כזרים כאבק אדם. האבות המייסדים קיוו להיווצרות דגם של "היהודי החדש" התהליך תואר אז כ"כור ההיתוך", התהליך היה מר לכול העולים, ושבעתיים היה מר ליהדות ארצות האיסלאם, שחשו ניכור לממסד שהיה ברובו מיוצאי יהדות אירופה.

סבא רמי ניקב חור בבועה המנותקת והמפוחדת שבה חיו הוריו, סבא רמי הרגיש כי הוא חסין יותר מפני מניפולציות של הממסד חדור רצון לזכות בנתח המגיע לו במרוץ הישראלי לרמת חיים. סבא רמי מרגיש שהוא דור צעיר עם יותר מודעות, וללא תחושת שבר והשפלה עמוקה. מבחינות רבות גם השכונה שבה גדל בתל אביב, לא חמקה מהמהלומות של אתוס הממלכתיות הבנגוריוניסטית שמחץ בעיקר את עולמם של יוצאי עדות המזרח.

החיים בלב העיר הגדולה של ישראל העניקה לו מרחב אחר של התמודדות, אומנם בתוך הזיכרונות עדין חדורים כאב ופגיעות. אבל, אט אט הם צמחו לתוך לב הקונצנזוס הישראלי הבורגני השמרני מודע לזכיותיו ומסוגל להיאבק עליהן ולא נפלתי למלכודת העוני.

סבא ממשיך ומספר: בילדותי, בגרוש היה חור ולא הייתה טלוויזיה. את המחשב, האינטרנט והסמארטפון אפילו לא ניתן לדמיין. חיי החברה היו מלאים, את היום העברנו בעיקר במשחקים קבוצתיים, משחקי כדור, חבל, קלס וחמש אבנים. שמענו בעיקר את שירי ארץ ישראל את הלהקות הצבאיות שלישית גשר הירקון ועוד רבים וטובים. את רוב הזמן הפנוי הקדשנו בעיקר לתנועות הנוער, לקומזיצים בערבים ולקשרים חברתיים. אבל, לא שכחנו לרגע את המשפחה.

הזוית האישית

סבא תמיד מזכיר לי, המשפחה היא הקשר החזק ביותר שיש לאדם. היא השורשים שלנו ומחברת אותנו למקום. משפחה היא כמו תחנה שלמה של כוח נותנת אנרגיה ללא כל מנוחה. במשפחה יש בדיחות שאיש לא מכיר ובה זיכרונות רבים למכביר. היא דורות ואורות, היא הילה שנותנים הנרות. היא מצע ממנו תוכל לצמוח כדי ללבלב וגם לפרוח. משפחה היא מעגל גדול הבנוי ממעגלים, שהם כל אחד מאתנו. היום, ממרום גילי וניסיוני, אני חש גאה ולא מקופח. אני מרגיש, שהצלחתי להתגבר על אתגרי כור ההיתוך ולצמוח מהקשיים שחוו הורי. לא דבקו בי הסטיגמות של "אשכנזי" או "מזרחי", כך שיעצבו את זהותי. אני אדם שנולד במדינת היהודים ומרגיש שלם בדרך בה בחרתי, במקום בו אני נמצא וגאה בילדי ובנכדי.