מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבא צלי (בצלאל)

אני סבא וסבתא בטיול
בקיבוץ בשירות לאומי.
סיפור חיי

אבא יצחק ורדימון לבית וידרמן ז"ל נולד בשנת 1912 בעיירה קופצ'ינצ'ה בפולין .הוא סיים לימודי משפטים בעיר לבוב ועלה לישראל בשנת 1938.הצטרף לשורות ההגנה והתנדב לצבא הבריטי .הוא שירת באיטליה בזמן מלחמת העולם השנייה והשתתף בקרב המפורסם במונטה קסינו שליד נפולי  כקצין קישור של הצבא הבריטי עם הצבא הפולני בפיקודו  של הגנרל אנדרס. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חזר לישראל לשורות צה"ל והשתתף במבצע נחשון ובמבצע חירם לשחרור הגליל העליון  במסגרת חטיבה 7. אבא השלים לימודי עריכת דין באוניברסיטה העברית בירושלים.

העץ המשפחתי שלנו

תמונה 1

אימא הניה ורדימון לבית גרוס, תיבדל לחיים ארוכים, נולדה גם כן בעיירה קופצ'ינצ'ה בפולין בשנת 1922. היא סיימה לימודי מסחר וחשבונאות בבית ספר תיכון. באותה תקופה פרצה מלחמת העולם השנייה ובשנת 1939 נכבשה העיירה ע"י הגרמנים. אמי ואחותה עזבו את הבית והסתתרו במשך כ-3 שנים עד שהרוסים כבשו בחזרה את פולין. הן החלו במסע ארוך לא"י שנמשך כ-4 שנים דרך צ'כוסלובקיה, הונגריה, אוסטריה ואיטליה. בשנת 1946 עלו לארץ מנמל בארי באיטליה באמצעות ספינת מעפילים ששמה "ברכה פולד" שנתפסה ע"י הבריטים ונוסעיה לא הורשו לרדת לחוף הארץ וגורשו לקפריסין למחנה מעצר של פליטי השואה. כעבור חצי שנה חזרו לארץ והצטרפו לשורות צה"ל. אימא ואבא נפגשו אצל קרובי משפחה, התאהבו ונישאו בשנת 1949 ועברו להתגורר בעיירה עפולה שם קיבל אבי עבודה במשרד הפנים.

נולדתי בתאריך 20/11/1950  ליצחק והניה ורדימון בבית חולים "העמק" שבעפולה. בגיל 3 עברתי להתגורר בבאר שבע בעקבות מינויו של אבי לממונה על מחוז דרום מטעם  משרד הפנים. מתקופת ילדותי בעפולה אני זוכר את חנות המכולת ובית החרושת לקרח. התקופה הייתה תקופת הצנע שבה היה מחסור במזון בארץ, קיבלנו תלושי מזון מהממשלה ויכולנו לרכוש מזון רק בהקצבה. מוצרי חלב, ביצים ובשר לא היו בנמצא אמי נהגה לנסוע לקרובי משפחה באחד המושבים באזור עפולה בשביל לקנות מספר ביצים ומעט בשר.

בבאר שבע התגוררנו בשכונה ג' שבאותם ימים הייתה שכונה חדשה בעיר. גן הילדים הראשון היה בשכונה א' רחוק מהבית. בגיל 4 הלכתי לגן חובה בגן "המעפילים". לגננת שלי קראו רחל ואני זוכר את יום הולדתי יחד עם הורי וילדי הגן. התחלתי את לימודי בבית ספר "נטעים" בשכונה ג' ובהמשך עברתי לבית ספר "דגניה" שבקרבת ביתי. מכל המורים אהבתי את המורה לחקלאות דוד שכינויו היה "דידל". הייתה לנו גינת ירק לתפארת בה גידלנו ירקות והייתה מלאה בפרחים. בהפסקות ובתום הלימודים היינו משקים, עודרים, מנכשים עשבים ומטפחים את הדחליל שמגן מפני ציפורים שרצו לאכול את הפירות והירקות. אני זוכר מילדותי גם את נוף תחנת הרכבת שהשתקפה מחלון ביתי.

בבאר שבע אני זוכר את החלבן שהיה מחלק חלב לתושבים ברחוב. הייתה לו עגלה רתומה לסוס הוא היה עובר ומביא 2 בקבוקי חלב ולוקח את בקבוקי הזכוכית הריקים. לפעמים היה מגיע מוקדם והיינו משאירים כסף ליד הבקבוקים הריקים ובבוקר כשהתעוררנו חיכו לנו בקבוקי חלב טרי. כמו כן בשנות החמישים המקררים שלנו עבדו על קרח ופעם בשבוע היינו את מוכר הקרח צועק "קרח קרח". היינו יורדים אליו עם 2 סלים גדולים והוא חתך לנו בלוק הקרח ל2 חתיכות שהתאימו לתא ההקפאה במקרר. הוא השתמש במוט ברזל מיוחד שבאמצעותו משך את הקרח וחתך אותו למקרר שבאותה תקופה לא עבד על חשמל.

בשכונתנו גרו משפחות שעלו מעיראק, מצפון אפריקה, מרומניה ומפולין. אחרי הלימודים היינו נפגשים בחצרות הבתים ומשחקים בגולות, 5 אבנים, "חמור חדש", כדורגל , ב"טירו" – משחק בגזיר עץ, שהיינו מכינים ממקל של מטאטא וידית עץ שבאמצעותה היינו מקפיצים ומעיפים אותו לגובה ולמרחק. עולם – משחק במעגל עם אולר – מציירים באולר מעגל על האדמה, זורקים את האולר וחותכים קטעים מהעיגול. המנצח היה זה שכבש יותר שטחים ושהמתחרה לא יכול היה יותר לעמוד עליהם.

בבית הספר קיבלתי תפקיד של חונך לילד עולה חדש לעזור לו ללמוד את השפה העברית ולסייע למשפחתו בקליטתם בישראל. תפקיד זה חזר על עצמו בתיכון כאשר חנכתי עולה חדש מארגנטינה שנפגשתי איתו לאחרונה בחוג ברידג' בבאר שבע.

זכינו להיות בין 100 הראשונים שקיבלו טלפון שמספרו 96 שהיווה קשר לנו ולשכננו במיוחד בזמני חירום, לידה ומלחמה. היינו נפגשים עם בני משפחתנו כולל ארוחת ליל חג. לפי מסורת שהייתה נהוגה בבית סבי וסבתי שלא זכיתי להכיר. המאכלים היו מיוחדים לכל חג. אני זוכר את ההכנות לפסח עת היינו מנקים את בייתנו מגעילים את הכלים, קונים דגי קרפיון ושמים באמבטיה במשך שבועיים. זוכר את אמי טורחת על הכנת ארוחת ליל הסדר ואבי קורא את ההגדה בניגון מיוחד כולל שירי החג דבר שאני משמר עד היום.

דבר נוסף הזכור לי הוא שבזמן מלחמת סיני קיבלנו הוראה מהג"א (ראשי תיבות של הגנה אזרחית) לימים נהפך לפיקוד העורף של היום, לחפור שוחות בחצר הבית אשר ישמשו להגנתו מפני תקיפות של המצרים. בלילה הראשון של המלחמה נשמעו אזעקות בבאר שבע. כל האורות בעיר כבו ונאלצנו לבלות את הלילה בשוחות שחפרנו כאשר אנו שומעים קולות מטוסים באוויר.

כשהייתי בן 10 החלו לבנות בשכונתנו את קולנוע "אורות" דבר אשר נחשב לחידוש כי בבאר שבע של אותם ימים היה בית קולנוע אחד פתוח שפעל בימי הקיץ בלבד ואולם אחד נוסף. באותה שנה נחנך אצטדיון הכדורגל הראשון בבאר שבע. זכור לי משחק הפתיחה של הפועל באר שבע שאז שיחקה בליגה ב' מול הפועל תל אביב שנחשבה אז לקבוצה מפוארת עם השחקנים המפורסמים. לשמחתי היום המצב הפוך.

בשנת 1958 במלאות עשור למדינה חגגנו בבאר שבע את יום העצמאות ליד בית העם. באירוע השתתפו המוני תושבי העיר והזמר אריק לביא שר את השיר "קטר 70414". בתקופת הילדות לא הייתה טלוויזיה והיה רק רדיו ועיתוני בוקר וערב. היה לנו הרבה זמן פנוי שבו היינו מבלים עם חברים. ספרים לקריאה היינו שואלים בספריית בית הספר או בספריה העירונית. בשבתות היינו יוצאים לטיולים בנגב למכתשים, לים המלח, לעין גדי ולים באשקלון. בשכונתנו היה לנו מכל טוב. מרכז חניות קטן עם מכולת, קצב, חנות ירקות, חנות כלבו, קופת חולים טיפת חלב וגני ילדים. ברחוב הגאולים בשכונתנו עבר קו 4 של האוטובוסים ויום אחד ראיתי שהגלגל הקדמי שלו ניתק תוך כדי נסיעה והאוטובוס גלש על הכביש ועשה חריץ עמוק בכביש .

באפריל 1958 נולדה אחותי ורדית בבית חולים הדסה בבאר שבע שכעבור כשנה נסגר ובמקומו נבנה בית חולים "סורוקה" שכיום הוא בית החולים הגדול בדרום.

הייתי חבר בתנועת הצופים בגיל 10-14 קן התנועה היה בשכונה א במרחק 3 קילומטר מביתי והייתי צועד כל פעם לפעולה הלוך וחזור אני זוכר את מחנה הקיץ – ג'מבורי אליו יצאנו ליער חדרה למשך 4 ימים בנינו מחנה אוהלים ומספר מתקני חבלים בין העצים. את האוכל בישלנו בעצמנו והייתה זו חוויה יוצאת מן הרגיל על כך העידו הוריי כשחזרתי מלוכלך עייף ורעב. מלבד הלימודים ותנועת הנוער היינו נפגשים אחר הצהריים אצל חבריי בשכונה ובילינו שעות רבות במשחקים והיינו עושים מעשי קונדס כמו היינו קושרים חבל לשתי הדלתות של דירות שנשקפות זו מול זו, מצלצלים בפעמון ומתחבאים אחרי חומת אבן וצופים על הדיירים שמנסים לפתוח את הדלתות.

בשנת 1964 התחלתי את לימודי התיכון בתיכון מקיף א בבאר שבע במגמה ריאלית. מלבד חברותי בתנועת נוער אהבתי לשחק כדורגל וכדורעף. שיחקתי בליגה העירונית לילדים של בן יעקב במשך מספר שנים אך נמשכתי יותר לכדורעף החל מנבחרת הכיתה ובהמשך בנבחרת בית בספר ובנבחרת האוניברסיטה. אני זוכר שבאחת מחופשות הקיץ הייתי במחנה אימונים של קבוצת הכדורעף בקיבוץ כברי שם עבדנו בקיבוץ בבקרים והתאמנו בערבים בכדורעף.

הלימודים היו ברמה גבוהה כי זה היה בית ספר התיכון הטוב בבאר שבע. זכורים לי מספר מורים כמו המורה למתמטיקה – יעקב ניסים – סומסום בגלל שכולם פחדו ממנו כי היה קפדן והמבחנים שלו היו קשים מאוד ומי שלא הכין את שיעוריו גם אם סיפר שלא הבין את החומר ננזף באופן חמור מול כל ילדי הכיתה. בזכותו של המורה השגנו ציונים יפים בבגרות. אהבתי את שיעורי תנ"ך של המורה מרים ברנד שהעבירה אותם עם המון ידע עם העשרה ממקורות רבים. היה לי כיף בשיעורי התעמלות של המורה צבי ברונר מלבד משחקי הכדור הוא השקיע באתלטיקה בריצות למרחקים ארוכים וקצרים, קפיצות לגובה ולרוחק.

בכיתה יא יצאנו לשירות לאומי בקיבוץ מסדה בעמק הירדן במשך שבוע ימים. עבדנו במטעים ובקטיף בננות. קטפנו אשכולות של 50 קילו שאותם היינו מעמיסים על עגלת הטרקטור ומשם לבית הקירור. אכלנו המון בננות עד שקיבלנו עצירות. מלבד זאת הייתה פעילות חברתית רבה של המדריך אפי וטיולים באזור שהיה ליד הגבול עם ירדן בתקופה שבה הייתה מתיחות ביטחונית בגלל הרבה חדירות של מחבלים.

אלילי הזמר העברי שלי היו שלישית גשר הירקון, הלהקות הצבאיות (שנות השישים),הגשש החיוור ויגאל בשן  אותו פגשתי עם גיוסי לצה"ל. אלילי הזמר הלועזי היו קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי.

ביוני 1967 בהיותי בכיתה י"א פרצה מלחמת ששת הימים. בתור תלמידים גויסנו להג"א ושרתנו בבסיס דלק בבאר שבע של הצבא למילוי חביות דלק עבור הטנקים והזחל"מים שהיו בחזית המצרית. כמו כן שירתנו בבית חולים סורוקה, בחדר המיון בסיוע בקבלת הפצועים שהגיעו במסוקים או באמבולנסים. אחרי המלחמה אבי לקח אותי לטיול בעזה, בצפון סיני, במערת המכפלה ובירושלים המאוחדת. גולת הכותרת היא הסיור בהר הבית, בכותל המערבי ובמסגד אל אקצה.

באוגוסט 1968 סיימתי את לימודי בבית הספר התיכון וקיבלתי תעודת בגרות. בחודש פברואר 1969 התגייסתי לצה"ל ושירתי בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים במשך 3 שנים. היה זה שירות ארוך וקשה בו התאמנו רבות ושהינו  בקווים הקדמיים בחזית הסורית ברמת הגולן, בחזית הירדנית בבקעת הירדן, ובחזית המצרית בתעלת סואץ. הייתה זו תקופה של מלחמת ההתשה בדרום ותקופת המרדפים אחרי חוליות מחבלים שבאו מירדן. שרתנו בקווים חודשים רבים עם תקריות אש רבות בהן לרוב פגענו בחיילי האויב, אך איבדנו מספר חברים לנשק שנפלו. זכור לי במיוחד יום הפסקת האש בחזית המצרית עם תום מלחמת ההתשה באוגוסט 1970. ביום זה המצרים הפגיזו את כל המוצבים בקו בר-לב על מנת להסב אבדות רבות לצה"ל. נאלצנו לשהות בבונקרים שעות רבות ללא שינה, בכוננות בעמדות המוצב על מנת למנוע חדירות של חיילים מצרים למוצב. בשעה 12 בצהריים החלה הפסקת האש ושקט מתוח השתרר באזור. מאז יש שקט בגבול המצרי. בין תקופות השירות בקווים יוצאים לתקופות אימונים ארוכות שנקראו אימוני חורף וקיץ שהיו נערכים בנגב , בבקעת הירדן וברמת הגולן. האימונים היו קשים ומתישים אבל מכל אהבתי את ניווטי היום והלילה בה נדרשנו לאתר נקודות ציון בשטח לאורך עשרות קילומטרים. הכיף הגדול ביותר בשירות הצבאי היה צניחת כיף בפלמחים ביום שישי לפני יציאה הביתה לאחר תום של חודש אימונים.

היה זה שירות קשה ואינטנסיבי של 3 שנים ארוכות ובסופה ברצועת עזה בתקופת הפיגועים הראשונה עת האלוף אריק שרון  פיקד על כוחות צה"ל בעזה שהתפרסו בחוליות בתוך מחנות הפליטים על מנת למנוע פיגועי ירי נגד התושבים היהודים וחיילי צה"ל. הייתי באחת החוליות האלה במחנה ג'יבליה במשך 3 חודשים .באחד הסיורים בחצרות הבתים לא שמתי לב ונפלתי לתוך בור מים ריק בעומק 5 מטר ובנס שברתי רק את ידי השמאלית. אחרי שהחלמתי השתחררתי מהצבא בחודש מרץ 1972. הוצבתי למילואים לגדוד 28 של חטיבת הצנחנים 55 ששחררה את ירושלים במלחמת ששת הימים.

בסוף 1972 הכרתי בחורה נחמדה ששמה מירי במפגש אצל חברים. היא מצאה חן בעיניי, התאהבנו ומאז אנחנו ביחד. החלטתי להירשם לאוניברסיטת בן גוריון ללימודי הנדסת חשמל. לשם כך נדרשתי ללימודי מכינה קדם אקדמאית במקצועות הריאליים ובאנגלית, במשך שנה שבסופם היו מבחני קבלה ולשמחתי עברתי אותם בהצלחה ,וביוני 1973 התקבלתי למחלקה להנדסת חשמל ללימודים לתואר ראשון שהיו אמורים להתחיל בסוף אוקטובר 1973.

בחודשים שנותרו הלכתי לעבוד כמפעיל במפעלי ים המלח בעבודת משמרות, בהן עבדתי במתקני יצור האשלג. היינו בעבודה 12 שעות ביום כולל נסיעות יומיומיות מבאר שבע לסדום וחזרה. עבדנו בתנאים קשים של חום ועבודה פיזית קשה במתקן תעשייתי במשמרות בוקר ,צהריים ,לילה כולל סופי שבוע וחגים. כל זה נמשך עד 6 לאוקטובר יום פריצת מלחמת יום כיפור. גויסתי למילואים ונשלחתי עם יחידתי לחזית המצרית בה השתתפתי בקרבות של חציית תעלת סואץ בפיקודו של אלוף אריק שרון, הגנה על מתחם הגשרים, כיבוש כל השטח המצרי בגדה המערבית של תעלת סואץ לאפשר כניסת כוחות גדולים של צה"ל לכיתור הארמיה ה-3 של הצבא המצרי שחדרה לסיני בתחילת המלחמה. בסוף המלחמה השתתפנו בכיבוש העיר סואץ שלאחריו הושגה הפסקת אש. בתווך המעצמות התקיימו שיחות להפרדת כוחות בהן הוסכם שצה"ל ייסוג מזרחה לתעלת סואץ והצבא המצרי המכותר ייסוג מערבה זה החל במרץ 1974 הנסיגה הראשונה הייתה מהעיר סואץ ובעקבותיה השתחררנו משרות המילואים וחזרנו הביתה אחרי 5 חודשי שירות. בעקבות הגיוס הכולל נדחתה פתיחת הלימודים לאמצע 1974.

בגלל המלחמה למדנו ברציפות את השנתיים הראשונות וזה לא היה פשוט בכלל היקפי החומר הלימודי ואינטנסיביות הלימודים. המתח הביטחוני בארץ גרם לכך שנדרשנו לשרת במילואים מעל ל-40 יום בשנה דבר שפגע בי בלימודים ונדרשתי להשלים חומר ובחינות במועדים מיוחדים. בינתיים האהבה עם מירי (לבית אלבאום) פרחה והחלטנו להינשא. התחתנו בנתניה בשנת 1975 בחתונה צנועה בהשתתפות בני המשפחה הקרובים. כעבור כשנה נולד ארז בננו הבכור.

כאשר אני עדיין לומד בשנה ג' באוניברסיטת בן גוריון. מירי עבדה בצבא והייתה המפרנסת העיקרית של המשפחה כאשר אני השלמתי הכנסות בעבודות מזדמנות בעיקר בחופשים. רכשנו דירה בבאר שבע בשכונה חדשה, שכונה יא'  בכספים המעטים שחסכנו ובעזרת הלוואות ומשכנתא. גרנו ברחוב המערבי ביותר של באר שבע ללא כבישים ומדרכות ורק בתים ובחורף היינו מתבוססים בבוץ. חשתי בפעם השנייה את אותה הרגשה של חלוציות וראשוניות בדומה לזו 25 שנה קודם לכן עת הגעתי לבאר שבע.

בשנת 1978 סיימתי את לימודי באוניברסיטת בן גוריון לתואר ראשון בהנדסת חשמל וגרעין. בחודש ספטמבר 1978 התקבלתי לעבודה במפעלי ים המלח בתפקיד מהנדס חשמל באגף הפרויקטים. גם כאן סגרתי מעגל וחזרתי למקום שבו עבדתי 5 שנים קודם לכן. בשנים הראשונות עבדתי בפרויקטים בתחום החשמל של חידוש תשתיות במפעל האשלג הראשון במפעלי ים המלח שהוקם בשנת 1952. בהמשך התמניתי למהנדס פרויקט –חשמל בפרויקט הרחבת מפעל חומר גלם שבו נבנו דוברות ומערכות אספקת חשמל. הייתה זו עבודה מעניינת ומאתגרת מבחינה מקצועית אבל דרשה מאמץ ושעות עבודה רבות. באותה תקופה עבדנו 6 ימים בשבוע וחיי המשפחה היו בעיקר בסופי שבוע.

אירוע היסטורי שנחקק בזיכרוני הוא ביקור נשיא אנואר סאדאת בבאר שבע במאי 1979. התרגשות גדולה הייתה ברחובות העיר את הגיעה שיירת המכוניות של הנשיא ביחד עם נשיא המדינה – יצחק נבון, ראש הממשלה –מנחם בגין לבניין העירייה. שם התקיים טקס חגיגי שבסופו הוכנה מגילת מזכרת בה חתמו כל משתתפי האירוע ובניהם  אבי – יצחק ורדימון.

בשנת 1979 התרחבה משפחתנו ונולד בננו השני אלון. אהבנו לנסוע ולטייל ברחבי ישראל יחד עם חברים לעבודה או יחד עם השכנים שהיו להם ילדים בגילים של ילדנו .בחופשות הקיץ והחגים אהבנו לנסוע לנתניה לסבתא עליזה ולהינות מהמאכלים שבישלה ומחוף הים מול ביתה. הילדים גדלו ודירתנו הייתה קטנה עלינו ולכן בתחילת 1982 עברנו לגור בדירה גדולה יותר בשכונה יא' שוב בקצה המערבי של העיר.

ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון ואני כמו רבים מאזרחי ישראל גויסתי למילואים. נלחמנו בחזית המזרחית מול הצבא הסורי תוך כשבוע הגענו לאזור כביש ביירות-דמשק. הוכרזה הפסקת אש אבל אנחנו המשכנו לשרת בלבנון עוד כחודשיים עד שהוחלפנו. כעבור חודש ימים גויסנו שוב והוצבנו מדרום לביירות במטרה לכבוש אותה ולתפוס את מנהיגי הפת"ח. לבסוף הם התפנו מרצונם לדמשק ומשם לתוניס. מאז יצא לי לשרת פעמים רבות בלבנון עד לפנויה החלקי בתחילת שנות ה-90.

בחודש דצמבר 1982 נפטר אבי יצחק והוא בן 70 שנה, חצי שנה לאחר שסיים את תפקידו כממונה על מחוז דרום במשרד הפנים. לאחר מותו זכה אבי להנצחה רחבה בקרב עריי וישובי הדרום ועם קדמת הטכנולוגיה זכה לערך על שמו באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה – יצחק ורדימון

בסוף שנת 1984 סיימתי את תפקידי באגף הפרויקטים ועברתי לעבוד במחלקת אחזקת חשמל של המפעל .בפעם הראשונה נסעתי לטיול לחו"ל שהיה עבורי חידוש מרענן לצבר שכמותי .בין השנים1988-1995  מוניתי למנהל מחלקת החשמל, לראש מפעל כוח וחום ולמנהל אגף תחזוקה ושירותים .מפעלי ים המלח עברה פיתוח גדול והגדלה של מפעלי יצור האשלג ובניית מפעל חדש ליצור מגנזיום .באותה תקופה נבנתה תחנת כוח חדשה בסדום שהייתה לי הזכות להיות שותף לצוות הניהולי של תכנון הקמה והתפעול. זכורה לי בעיקר נסיעה לחו"ל כחבר במשלחת מטעם מפעלי ים המלח.

יצאנו לחודש ימים לבדוק טכנולוגיה חדשה במספר חברות החל במזרח בדרום קוריאה בהמשך באיים בצד השני של העולם ובארה"ב. על פי חוות דעת של המשלחת בחרנו בחברת "הונדאיי" מדרום קוריאה שבעקבות כך החלה למכור מכוניות ומכשירי חשמל בישראל.

ביולי 1988 נולדה ביתנו הראשונה וילדתנו השלישית נועה. שוב נהייה לנו צפוף והחלטנו לבנות את ביתנו בשכונת רמות – שכונה חדשה בגבעות מעל לעיר באר שבע בצידה הצפוני. עברנו לשכונה החדשה ושוב חווינו על בשרנו מגורים ללא כבישים, ללא תאורת רחובות, ללא מרכזי חנויות ורק חול וחול, אבל כעבור כמה שנים הפכה השכונה לשכונה היפה ביותר בבאר שבע. בינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ בעיראק שהפעם הותקפו מרכזי האוכלוסייה של ישראל ע"י טילי סקאד. הכנו חדרים אטומים ובשעת אזעקה נכנסנו אליהם ולבשנו מסכות הגנה. בובת אלף בתוך הברדס במקום ביתנו נועה שסירבה ללבוש כמסכה.

בשנת 1994 התגייס ארז בננו הבכור לצה"ל וכמיטב המסורת בחר לשרת ביחידה קרבית – חטיבת גבעתי. עם תום שירותו הצבאי יצא ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת בן גוריון וסיים בשנת 2002. באוניברסיטה הוא הכיר סטודנטית נחמדה בשם רקפת בן שבת שלמדה כלכלה וניהול ולאחר שנה נישאו  בספטמבר 2003. בינואר 2007 נולדו להם תאומים – דרור ויובל. השמחה הייתה רבה עבור ההורים הצעירים והסבים והסבתות. אח נוסף נולד בשנת 2013 ושמו אריאל. הזוג הצעיר החליט לבנות את ביתו בגדרה ומאז 2007 הם מתגוררים בה.

במפעלי ים המלח שיניתי תפקיד בשנת 2003 ומוניתי למנהל אגף בטיחות אקולוגיה וחירום. נושאים אלה הפכו לחשובים ביותר בחברה בנוסף ליצור ולתחזוקה בהתאם לחוקים ולתקנות של מדינת ישראל. בתחום החירום הקמתי יחידת חילוץ לאירוע רעידת אדמה וזאת מפני שהמפעל ממוקם הרחק ממרכז הארץ ובשבר הסורי – אפריקאי והעובדה שלא נוכל לקבל סיוע מכוחות החילוץ של המדינה.

את שרותי הארוך בן 39 שנים סיימתי כמנהל תחום חשמל ותשתיות של פרויקט הקציר ופרשתי לגמלאות בחודש נובמבר 2015. בפנסיה בחרתי לעשות מה שלא יכולתי לעשות בזמן עבודתי. ללכת ברגל בשביל ישראל ולאחרונה השלמנו את המקטע ה-30 בואך באר שבע. הצטרפתי למועדון הג'יפים הישראלי ואחת לחודש אנחנו יוצאים באופן קבוע לטיול ג'יפים בשבילי ודרכי ישראל. חזרתי לשחק ברידג' אחרי 40 שנה ופגשתי חברים תושבי באר שבע שלא ראיתי שנים! אנחנו מבלים המון בקרב המשפחה הילדים והנכדים.

בשנת 2016 במסגרת קורס מורי דרך בחו"ל יצאתי לאיטליה ושם הדרכתי במסגרת ההתמחות על מונטה קסינו מקום בו נלחם אבי – סבא רבא של יובל לפני 74 שנה בשנת 1944. בספטמבר 2016 יצאנו המשפחה לטיול שורשים באוקראינה והגענו לעיירה קופצ'ינצ'ה שם נולדו אבי ואמי וזכינו לפגוש אישה מקומית בת 93 שסיפרה לנו בעיקר על המשפחה של אמי ועל המאורעות שעברו על המשפחה בתקופת השואה.

הצלחנו לאתר את בתי המגורים של ההורים. היה זה מסע מרגש ביותר.

הזוית האישית

יובל: אני יובל, מאחל לסבא צלי שיבדל לחיים ארוכים, לבלות ביחד רק שנינו בטיולי ג'יפים וללמוד על ההיסטוריה של המשפחה.

סבא בצלאל: אני סבא צלי, מודה על ההזדמנות שניתנה לי לבלות שעות במחיצת נכדי יובל בבית הספר ולספר את תמצית חיי וחוויותי.

מילון

תקופת הצנע
קיצוב קפדני במזון בשנים 1949-1959

ציטוטים

”"דרך ארץ קדמה לתורה"“

הקשר הרב דורי